הון-שלטון-עיתון

העיתון בין ההון לשלטון

קשרי הון-שלטון-עיתון הם עסקה אפלה המתקיימת בין בעלי הון המחזיקים בבעלות על כלי תקשורת לבין פוליטיקאים המחזיקים בעוצמה שלטונית. הראשונים מציעים סיקור נדיב ואוהד – האחרונים תורמים לעסקה החלטות המטיבות עם בעל ההון. העסקאות הללו משרתות לכאורה את שני הצדדים – ברם הציבור הוא שמשלם מחיר, ומחיר כבד: העיתון מטעה את צרכן התקשורת, שמקבל דיווחים מוטים ומפוברקים על המציאות, והפוליטיקאי מצדו תורם רגולציה נוחה לעסקיו של הטייקון, כגון חקיקה המקלה על פעילותו העסקית והפרטה המאפשרת לו לרכוש נכסי מדינה בנזיד עדשים והכל על חשבון האינטרס הציבורי כמובן.

מדובר בתופעה משחיתה במיוחד, ונפרט.

רוב כלי התקשורת בישראל מפסידים וגם אלה המניבים רווחים זעומים הם "כאב ראש" בשל תשומת הלב הניהולית הנדרשת בתחום.  בשנים האחרונות "מעריב" דימם, ערוץ 10 הפסיד מאות מיליונים, זכייני ערוץ 2 מייללים על מצבם ו"גלובס" מפסיד כמיליון שקל בחודש. ככלל, ההכנסות של כלי התקשורת המסורתיים נודדות לטובת העולם הדיגיטלי ותפוצתם מתדלדלת.

מאחר ואיש לא אוהב להפסיד כסף, טייקון לא ישקיע ממון במיזמים כושלים או מפסידים כמו כלי תקשורת. נכון? לא מדויק. יצחק תשובה מחזיק בערוץ 2, וכך גם משפחת עופר ומשפחת ורטהיים, אליעזר פישמן החזיק ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות" (מניותיו מוצעות למכירה ע"י כונס נכסים), לדודי וייסמן תחנות רדיו, לב לבייב היה בעל שליטה בערוץ הרוסי ו"ההשקעה" של נוחי דנקנר ב"מעריב" מתבררת עדיין בבית המשפט. בקיצור, אין כמעט קבוצת הון גדולה במשק הישראלי שלא מקימה לעצמה עיתון או מחזיקה בכלי תקשורת במקביל לעסקים הריאליים והפיננסים (ראו מפת הבעלויות בתקשורת מטה) למה? הרי לקרוא מאזנים הם יודעים ולהפסיד הם לא אוהבים.  התשובה היא שהם מפסידים בכלי התקשורת – אבל מרוויחים במקום אחר. איך?

נעבור לצד של הפוליטקאי:

החמצן של הפוליטיקאי הוא הקשר עם ציבור. כדי לשכנע את הציבור בדרכו ועל מנת ולהיבחר שוב ושוב, זקוק הפוליטיקאי להעביר את מסריו כל העת באמצעות "צינור מידע". בעבר הוא היה עושה זאת באופן בלתי אמצעי, כגון נאומים בכיכר העיר, ואחר כך באמצעות כלי תקשורת שרובם היו ציבוריים מפלגתיים. ל"צינור" הזה ערך חיוני, כמעט שאלה של להיות או לחדול עבור הנבחרים. את זה הבינו בעלי ההון שעשו חשבון פשוט: אני ארכוש כלי תקשורת, גם אם הוא מפסיד. הפוליטיקאי זקוק לכלי התקשורת כדי למכור את מרכולתו, אני אהיה גורם מתווך בינו לבין הציבור והוא יהיה תלוי בי. ולמה זה ישתלם לי? הרווח יהיה בעסקים האחרים שלי, שהפוליטיקאי קובע לא מעט את רווחיותם בהחלטות שהוא מקבל בנושא מיסוי, או בהקלות בחקיקה, או במתן רישיונות ועוד ועוד. משקיעים בתקשורת ומרוויחים ברגולציה.

בעבר תרמו בעלי הון ישירות לפוליטיקאים כדי להשפיע על החלטות השלטון. הסכומים הללו צומצמו מאוד ובעידן הפריימריז הפוליטיקה זקוקה להון תועפות. אלא שיש "תשלומים" מסוגים נוספים, למשל אם לבעל ההון יש עיתון, הוא שותף בטלוויזיה, או בעלים של אתר אינטרנט. לא תמיד מדובר ב"שלח לחמך", אבל העובדה למשל  שראש ממשלה בישראל (נתניהו) מקבל עתון שלם לשליטתו (ישראל היום) והבעלים (שלדון אדלסון) השקיע בעתון\נתניהו סך של 700 מיליון ₪ עד היום צריכה לעורר אצל כולנו אי-נוחות. כדי לשמר את ההטבה הזו נתניהו גם הלך לבחירות.

תמלילי השיחות שהתפרסמו באחרונה בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, מציבים תמרור אזהרה נוסף. לא רק שנחשף קשר מושחת בין ההון לשלטון כשהסחורה העוברת בין השניים היא העיתון, אלא שקיים איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית: לכאורה, הייתה תחרות בריאה בין שני עיתונים להם קו מערכתי שונה. אחד מהם תומך בראש הממשלה המכהן, ואילו השני מתנגד לו. בפועל, "ישראל היום" הוא בכלל לא עיתון, אלא שופר תעמולתי בשירות ראש הממשלה, ואילו "ידיעות אחרונות" שניסה ל"החזיר עטרה ליושנה" מכר את נשמתו העיתונאית והאתית למען אינטרסים כלכליים וכל הטררם הזה נמכר לציבור כדמוקרטיה במיטבה.

"אין כמעט קבוצת הון גדולה במשק הישראלי שלא מקימה לעצמה עיתון" – מפת השליטה בתקשורת הישראלית של אתר "העין השביעית" לחצו להגדלה:

לקריאה נוספת:

הדלת המסתובבת

"הדלת המסתובבת" היא ביטוי המתייחס לתופעה בה עוברים פקידי ממשל ופוליטיקאים מתפקידם הציבורי כרגולטורים ומחוקקים למשרות בכירות בחברות במגזר הפרטי עליהן פיקחו בתפקידם הקודם. רגע אחד נדרש משרת הציבור לשמור על האינטרסים של אזרחי ישראל ורגע אחרי הוא פועל למקסם את הרווח של בעלי ההון על חשבון הציבור. בקיצור, המפקח הופך למפוקח ולא רק שהוא משתמש בידע שצבר בתפקידו הקודם, אלא הוא מכיר (ובמקרים רבים אף ניהל) את הפקידים שנותרו בממשלה ומעתה הם צריכים לפקח על התנהלותו של הבוס לשעבר. בעברית פשוטה קוראים לזה "קשרים".

תופעת "הדלת המסתובבת" היא אחת מנקודות המפגש הבעייתיות ביותר בין ההון לשלטון. המשק הישראלי קטן, והתוצאה היא ריבוי מינויים של בעלי תפקידים בשירות הציבורי לתפקידי מפתח במגזר העסקי, מהלך שטומן בחובו סכנה של ניגוד עניינים: בשלהי הקריירה הציבורית יש מי מבין הפקידים ה"שוקלים" בין יתר השיקולים גם מה תהיה המשרה הנחשקת ביום שאחרי פרישתם. לדעתי רוב הפקידים הגונים וישרים, אבל לא כולם. מניסיון העבר אנו למדים על רגולטורים (עשרות) שקיבלו החלטות לטובת גורמים פרטיים בכובעם הציבורי ואלה גמלו להם במשרה נוחה בסיום תפקידם. הדלת המסתובבת פועלת לשני הכיוונים. גם בעלי משרות בכירות במגזר הפרטי מתמנים לא פעם לתפקידי בכירים בשירות הציבורי או נבחרים לכנסת. במצב כזה, קיים חשש שיקבלו החלטות שיטיבו עם מעסיקם הקודם מתוך מחשבה לחזור לשוק הפרטי בסיבוב הבא. הנה מספר דוגמאות בולטות:

אחת הדוגמאות המובהקות של התופעה, אותה גם תיעדתי בסרט "שיטת השקשוקה", היא זו של ניר גלעד. בשנת 2002 החזיק גלעד באחת המשרות החשובות והמשפיעות בשרות הציבורי, החשב הכללי באוצר, שבין תפקידיו ניהול ושמירה על נכסי המדינה. על הפרק היה סיום הזיכיון של בתי הזיקוק לנפט (בז"ן). בתום הזיכיון היה על ה"החברה לישראל" (בשליטת משפחת עופר) שהחזיקה 26% מבז"ן – להשיבם למדינה ללא תמורה. אלא שגלעד חתם הסכם מפוקפק ושנוי במחלוקת (שזכה לשם "הסכם ניר גלעד") ולפיו מדינת ישראל שילמה 568 מיליון שקל תמורת המניות שהייתה צריכה לקבל חינם אין כסף. וזו לא המתנה היחידה שנתן גלעד למשפחת עופר על חשבון הציבור.

במהלך הכנת הסרט "שיטת השקשוקה" כבר הערכתי שניר גלעד יקבל משרה מפנקת אצל עידן עופר ואכן, ב-2006, חבר גלעד לעופר ומונה למנכ"ל "החברה לישראל". המשרה הציבה אותו בראש שיאני השכר בישראל.

גלעד לא לבד כמובן, זו השיטה. בעלי הון מבינים כמה משתלמים הקשרים עם השלטון ומוכנים לשלם עבורם ביד רחבה. חלק מהרגולטורים, שעוברים לעבוד אצל בעלי ההון, מוכרים על הדרך את האינטרס של הציבור בנזיד עדשים. לא באקראי עשרות פקידי ציבור בכירים עבדו למען משפחת עופר, חלקם סייעו למשפחה בכובעם הציבורי וקיבלו תגמול נאה על כך. עשרות בעלי תפקידים ציבוריים פועלים גם עבור יצחק תשובה. הנה רשימה חלקית:

ואלה שמות פקידי הממשל הבכירים ונציגי הציבור לשעבר שעברו לעבוד עבור משפחת עופר ויצחק תשובה
 דפדפו בין העמודים בעזרת החצים

יש דרכים להתמודד עם התופעה. דרך אחת היא בפיקוח אפקטיבי של הכנסת על הרגולטורים. הבעיה היא שלחברי-הכנסת כלי פיקוח דלים, ובדרך כלל הם גם עושים עבודה גרועה מאוד בפיקוח על הממשלה בכלל ועל המפקחים בפרט. הם עסוקים בעיקר בכותרות בעיתונים שמתקבלות, לצערי, כתוצאה מצעקות על המפקחים. ולכן התפתח שיח שלילי שבעקבותיו המפקחים משתדלים להגיע כמה שפחות לכנסת, וכשהם כבר מגיעים הם מעדיפים לחשוף כמה שפחות. אם הפיקוח הפרלמנטרי היה חזק ויעיל כמתבקש, היה קשה יותר להעביר החלטות הפוגעות בציבור ולטובת בעלי הון. מתחייב שינוי גם בתרבות וגם בפרוצדורה.

דרך נוספת להתמודדות היא באמצעות שינוי החקיקה, הנחתי חוק מפורט ומורכב המתמודד עם הסוגיה. כך למשל, הצינון לעובדי מדינה הפורשים כיום הוא שנה אחת, על-פי החוק יש להפכו למדורג (עד 3 שנים) לפי טיב ההחלטות שקיבל הפקיד, בכירות המשרה שהחזיק והשפעתה על המשק. החוק גם מציע לשלם לפקידים הבכירים פיצוי של עד 70% ממשכורתם האחרונה במשך כל תקופת הצינון, בתקופה זו יעסקו בפעילות מחקרית או תרומה אחרת לטובת הציבור. כמו כן, החוק אוסר ייצוג של גורמים עסקיים אל מול מעסיקים לשעבר ומטפל בתופעה כדי לצמצם את ניגוד העניינים, תוך התייחסות פרטנית לסוגי המשרות.

לקריאה נוספת:

מסמך שהוכן לבקשתי במרכז המחקר והמידע של הכנסת – סקירה השוואתית בינלאומית של מעבר מהמגזר הציבורי לפרטי:

לוביזם

לוביסטים – המתווכים החשאיים בין ההון לשלטון

שרים, פקידי ממשלה וחברי כנסת מקבלים יום-יום החלטות שהשפעתן מכרעת על אזרחים, ארגונים וחברות עסקיות. החלטות משמעותיות מתקבלות בדרך כלל בחקיקה, היינו בכנסת, בה פוגשים נבחרי הציבור הן אזרחים והן בעלי עניין – מפני ששיתוף הציבור חשוב מאוד בהליך החקיקה.

אין מצפים ממני כחבר-כנסת להבנה וידע בכל תחום. כאשר מונחת הצעת חוק על שולחן הכנסת, אני משתדל ללמוד את ההצעה לפרטיה ואת השלכותיה על הציבור. לעתים אני מסתייע במומחים בלתי תלויים וגם במחלקת המחקר של הכנסת. לפעמים אני אוסף מידע בעצמי ובעזרת יועצי. אני לא יכול לעשות זאת בכל הצעת חוק (מפני שאנחנו מצביעים על עשרות רבות של חוקים בשבוע), ואני נוהג כך בחוקים חשובים, או בתחומים הקרובים ללבי.

איש מבין נבחרי הציבור לא מתיימר לטעון שהוא מבין לעומקו כל חוק שעליו הצביע. מדובר בתחומי חקיקה רבים, רובם מקצועיים מאוד. אנחנו נדרשים ללמוד ים עצום של מידע. מה ים? אוקיינוס רחב ממדים של ידע בו שוחים גם הדיוטות וגם כרישים של מידע – זן הידוע יותר בשם לוביסטים (שדלנים בעברית).

מטרתם של הלוביסטים היא אחת ויחידה: להשפיע על חברי הכנסת (ועל רשויות השלטון בכלל) לקדם ולהצביע בעד הצעות חוק או מדיניות של מי ששכר את שירותם. ברוב המקרים מדובר בחברות מסחריות ובעלי הון (אם כי יש שדלנים גם לארגונים אזרחיים). בדרך כלל הם עושים זאת בעזרת מידע מגמתי, המשרת את לקוחותיהם. יש אפילו כאלה מבניהם שמפליגים ביומרתם וכותבים לחברי הכנסת הצעות חוק מטעם שולחיהם.

עסקי הלוביזם פורחים, ומכאן אפשר להניח שהם גם אפקטיביים. מספר הלוביסטים הרשומים בכנסת עולה בהתמדה והם הצליחו לבסס לעצמם מעמד של מתווכים בין הסקטור העסקי לחברי הכנסת. בנק גדול נלחם על העמלות? הוא שולח לוביסט לדיוני ועדת הכספים שמספר לחברי הכנסת שהעמלות בישראל נמוכות בהשוואה לעולם. זכיין טלוויזיה חפץ בהקלות? הלוביסט ילחש לנבחרי הציבור שללא ההקלות הללו העסק קורס. בהנחה שרוב חברי הכנסת אינם מושחתים, ובהיעדר מידע סותר – המידע המגמתי  שמוסר הלוביסט לחבר הכנסת עלול להטות את הצבעתו לטובת האינטרסים של חברה עסקית או תאגיד גדול ולפגוע בציבור הרחב.

מה רוצים תאגידי ענק? למשל הגבלת תחרות, הפחתת מסים, צמצום רגולציה או הגברת רגולציה על מתחרים. מי משלם על זה? הציבור. האם השדלנים הם אויבי הציבור? לרוב מדובר בפעילות חוקית, אך גם בעייתית מאוד: הלוביזם מעמיק את אי- השוויון, מכיוון שככל שלתאגיד או לקבוצה מסחרית יש יותר אמצעים, כך הוא מייצר עוד ועוד ידע מגמתי ובאמצעות השדלנים עלול להטיב עוד יותר את מצבו. לעומתם, הציבור הרחב (שאין בידיו אמצעים והרבה פעמים גם לא מתארגן), אמור להיות מיוצג על ידי חברי-הכנסת. זה לא תמיד קורה בפועל, ואני לא מדבר על המקרים הנדירים שבהם לוביסטים מנסים לפתות נבחרי ציבור או פקידי ציבור באמצעים בלתי לגיטימיים כגון הצעה למתן שוחד או טובות הנאה (משרה בכירה לאחר סיום הקדנציה? כתבה אוהדת בעיתון?)

כדי לצמצם את הקשר הזה בין הון ושלטון, שבו הלוביסטים הם צינור משמעותי, חוקקה הכנסת חוק שמטרתו להסדיר את פעילות השדלנים. נאמר מיד: החוק לא  עומד בציפיות ולא פותר חלק ניכר מהבעיות שאני מתאר כאן.

מה קובע החוק? בעיקר הוא מתווה כללי התנהגות ראויים לשדלנים, למשל איסור כניסה לחלק ממתחמי הכנסת ללא הזמנה מפורשת, חובת אמירת אמת, איסור הטעיה ואיסור יצירתה של מחויבות אישית מכל סוג אל מול חבר הכנסת. קיימת גם חובת הזדהות ונשיאת תגים בכנסת וכן פרסום רשימת לקוחותיו של כל משרד לובינג באתר הכנסת. אחד הכשלים של החוק הוא שהוא אינו קובע הגבלות דומות במשרדי ממשלה, אלא עוסק בפעילות הלוביסטים בכנסת בלבד.

הכנסת מתקנת את החוק מעת לעת – ברם, השדלנים מוצאים כל העת דרכים עוקפות לעוות את כוונת המחוקק. תחקיר של תכנית הטלוויזיה "עובדה" חשף את אופי פעולת הלוביסטים, ותיאר כיצד מכוני הכשרה מלמדים שדלנים לנסח הצעות חוק בעצמם עבור הח"כים, איך להפוך את נבחרי הציבור לכלי שרת בידם, כיצד להשפיע על פעילות מרכז המחקר והמידע של הכנסת ועל מענה לשאילתות שמוגשות לשרי הממשלה.

אין באמור כדי להמעיט חלילה מאחריותם של חברי הכנסת לפעול ביושרה ולשמור על חובת הנאמנות לציבור ולאינטרס הציבורי בלבד. לצערי, לא כל נבחרי הציבור פועלים באופן המתחייב – וזו הפרצה דרכה שוחים הכרישים, אבל לא רק הם. באוקיינוס הזה שוחים מינים נוספים שכדאי להכיר.

עד עכשיו תיארנו את פעילותו של הכריש המצוי – הוא ה"לוביסט בשכר". אנחנו מבדילים אותו מ"לוביסט בהתנדבות" (דגיגון), והכוונה בעיקר לאזרח אשר מנסה לקדם את ערכיו או הארגון החברתי שבו הוא חבר בהתנדבות. הכריש המצוי הוא אדם המשכיר את קשריו וכישוריו לטובת קידום אינטרסים של לקוחות, תמורת עמלה או משכורת.

ויש זנים נוספים: "הלוביסט השחור" (דג הדיו) הוא שדלן סמוי, הפועל במחשכים ומטשטש את עקבותיו. הוא לא טורח אפילו להירשם ככזה בכנסת. מדובר באנשים מקושרים, (מזכירי ממשלה לשעבר, יועצים משפטים ופקידים), אבל בעיקר אנשים שיש להם השפעה מפלגתית, כגון פעילים או חברי מרכז המשמשים כלוביסטים. אמנם הדבר נאסר בחוק, אבל איש עדיין לא הועמד על כך לדין. בעלי אינטרסים משלמים לחברי מפלגה ומשלחים אותם בשרים ובחברי כנסת שעתידם הפוליטי תלוי במידה רבה באותם "מאעכרים". אתם יכולים לשער כיצד יסתיים המפגש.

ה"לוביסט הביתי" (סלומון מעושן בשל מסך העשן שהוא מפזר) – הם שדלנים המועסקים על ידי חברה ("in house") והם מייצגים רק אותה. לעתים זה היועץ המשפטי של אותו בעל הון, או סמנכ"ל הרגולציה של החברה. לפי החוק הקיים  ה"לוביסטים הביתיים" פטורים גם הם מחובת רישום בכנסת, למרות שהם שלוחיו של בעל עניין.

ככלל, אני מעדיף לשוחח ישירות עם "הלווייתנים", הם בעלי העניין. למה לי לדבר עם מישהו באמצעות שליחים? יבוא בעל העניין וישמיע את טענותיו, יחשוף את עצמו, אוכל להתרשם ממנו, הוא אחראי למה שהוא אומר. אני מעדיף זאת על פני הכרישים ושאר מיני הלוביסטים.

איך עושים סדר בשוק הדגים הזה? אלה עיקרי הצעת החוק שהנחתי על שולחן הכנסת:

  • המגבלות על השדלנים יחולו גם מחוץ לתחומי משכן הכנסת.
  • יוטלו סנקציות של ממש על לוביסטים החורגים מהכללים, כולל קנסות משמעותיים (כיום אפשר ליטול מהם את אישור הכניסה לכנסת).
  • לוביסטים יחויבו להצהיר איזה אינטרס הם מייצגים בכל עת.
  • כל הנתונים שהם מעבירים לחברי הכנסת יתועדו ויפורסמו כדי שאפשר יהיה לבקר את ניירות העמדה.
  • הגדרת הלוביזם תורחב כך שתחול על כל אדם המבקש לשכנע נבחר ציבור (שר או חבר כנסת), יועץ או עובד מדינה המייצג את המדינה, בנוגע לכל החלטה שמתקבלת בכנסת. כך אפשר יהיה להגביל את ה"לוביזם השחור".

לקריאה נוספת: