על הסרט "שיטת השקשוקה"

כמעט כל מי שאוהב אותי, משפחה, חברים – ניסה לשכנע אותי שלא כדאי לי לעשות את הסרט הזה. "לא תנצח את השיטה", הזהירה אותי רעייתי. "למה לך להסתכן"? אמרו החברים. "הם עשירים, הם חזקים, הם יתנכלו לך". הם – זו משפחת עופר שמככבת בסרט "שיטת השקשוקה".

אלא שאני עקשן גדול ולא עצרתי. לא יכולתי. זה בער בי. כמו פרפר שמתקרב לאור, חש בחום, עלול לשלם מחיר כבד. המשכתי.

במשך עשרות שנים כעיתונאי שמעתי ונתקלתי במושג "הון-שלטון". ניסיתי הרבה פעמים לברר האם זו קלישאה עיתונאית או מציאות כואבת. יחד עם הבמאי אילן עבודי יצאתי למסע שבדיעבד הפך לאחד המרתקים והמסוכנים בחיי.

התחקיר נמשך שנתיים. בצוות היו 4 תחקירנים. דיברנו עם מאות אנשים: פקידי ממשלה, אנשי עסקים, פוליטיקאים, עובדים של משפחת עופר ומנהלים בחברות שלהם. למרות שרבים מהם פחדו לשוחח אתנו – אספנו אלפי פרטי מידע וסיפורים, חיברנו את הפיסות הללו לתמונה גדולה ומבהילה. הפאזל שהתגלה לעיננו שופך אור על השיטה שמאחורי קשרי ההון והשלטון בישראל; שיטה המעשירה את העשירים בישראל על חשבון הציבור בסיוע נבחרי הציבור.

המסע שעשינו מגלה כיצד זרמו מיליארדים מהכיס הציבורי לכיסה של משפחת עופר, מהמשפחות העשירות ביותר במדינה. חלק משמעותי מהונה של המשפחה נצבר הודות לכך שרכשה נכסים שהיו בעבר בבעלות הציבור כגון מפעלי ים המלח, חברת הספנות צים ובתי הזיקוק לנפט, במחירים שהיו נמוכים באופן ניכר ממחירם הריאלי באותה התקופה. בנזיד עדשים.

הסרט חושף את לב-ליבה של השיטה: אותם פקידי ממשל, שביצעו את העסקאות המפוקפקות עם משפחת עופר מטעם המדינה, התמנו לאחר פרישתם מהמגזר הציבורי לעובדים בכירים בחברות שבבעלות משפחת עופר.

נדבך נוסף שחושף הסרט הוא השפעתם העצומה של הטייקונים על כלי התקשורת המרכזיים בישראל, בעזרת "עיתונאים" ידידותיים, שדאגו למנוע כל מידע ביקורתי על התנהלותה של משפחת עופר ועל עסקיה. עובדה זו אפשרה לברונים להמשיך ולשדוד את הקופה הציבורית במכירת חיסול של אוצרות טבע ומשאבים ציבוריים תוך הפקרת העובדים וזכויותיהם, איכות הסביבה ובריאות הציבור.

צילומי הסרט החלו ב2005 ונמשכו כשלוש שנים. כבר בתחילת המסע הבנתי שקל זה לא יהיה. כמעט אף אחד מהמעורבים אינו מוכן לדבר. החשש מעוצמתה ומהשפעתה של משפחת עופר הרתיע כמעט כל גורם ציבורי או פרטי למסור עדות מצולמת לסרט. ערוצי הטלוויזיה המסחריים, הנשלטים בידי בעלי הון, סירבו לשדר את הסרט, ועידן עופר הגיש נגדי תביעת דיבה חסרת תקדים (תחילה בגובה מיליון שקלים ואחר כך תבע 3.5 מיליון שקלים) עוד בטרם הושלם הסרט ועוד בטרם ידע בכלל מה כלול בו.

עופר דרש מבית המשפט דרישה בלתי הגיונית בעליל: להפסיק את צילומי הסרט לאלתר. הוא ניסה באמצעות תביעת הסרק להפחיד אותי ולהניא אותי מלהשלים את עשיית הסרט. אבל אני התעקשתי. ככל שהתקדמתי בצילומי "שיטת השקשוקה" התעצמו גם הקשיים האישיים שאליהם נקלעתי והם מהווים חלק מעלילתו: הקושי בגיוס משאבים למימון הסרט, ההסתבכות הכלכלית שלי, ההתמודדות מול איומי התביעה של משפחת עופר וההתנגדות של משפחתי לסיכונים שאני לוקח על עצמי, עד כדי סיכון הקריירה שלי ופרנסתי.

במהלך צילומי הסרט הפכה משפחת עופר לאחת משני בעלי המניות הגדולים ביותר בערוץ 2 ואני נדרשתי להכרעה בלתי נמנעת בין האינטרס האישי שלי לבין מצפוני העיתונאי והאישי. השלמת הסרט תגרום לסילוקי מערוץ 2 בו עבדתי וממנו התפרנסתי, ואילו הפסקת צילומי הסרט תגרום לפגיעה אנושה בערכי. מהסרט עולה השאלה הבלתי נמנעת – איזה מחיר צריך לשלם עיתונאי כדי לומר את האמת שלו ועד כמה העיתונות בישראל באמת חופשית.

הסרט היה אמור להיות משודר ב"יס דוקו", אך קברניטי חברת הלוויין חזרו בהם תחת לחציה הכבדים והכוחניים של משפחת עופר והחליטו לוותר על הקרנתו. הם חששו מתביעה ומפגיעה מצד הטיקונים. כך נהגו גם גופי שידור אחרים. רק אלון גרבוז, מנהלו האמיץ של סינמטק תל אביב, הרים את הכפפה ואפשר את הקרנת הסרט. אחריו פתחו את השערים גם סינמטקים נוספים ברחבי הארץ.

דווקא הניסיונות הכוחניים למנוע את הקרנתו עוררו סקרנות רבה סביב "שיטת השקשוקה" והוא זכה להתעניינות חסרת תקדים. רבבות באו לצפות בו בסינמטקים ובהקרנות פרטיות, מה שאיפשר לי לנשום לרווחה להחזיר את החובות אליהם נקלעתי בגינו. אחרי שנפרץ מצור הטייקונים שניסו לגנוז את הסרט לא נותר לערוץ 1, הערוץ הציבורי, אלא לעמוד ביעדיו הציבורים ולשדר את הסרט אחרי השתהות ממושכת. הסרט הוקרן בערוץ הראשון ב-28.7.2009 רק לאחר שהוכן "סרט נגד הסרט" מטעם משפחת עופר. צעד חסר תקדים שאין לו אח ורע בתולדות התקשורת במדינת ישראל.

שנתיים אחרי הקרנתו הסירה משפחת עופר גם את תביעת הסרק שהגישה נגדי, ואילו הסרט עצמו זכה לעדנה. "שיטת השקשוקה" זכה לפרסים והוקרה והוא נלמד היום במסגרת לימודי תקשורת לבגרות ואף באקדמיה. הסוף של הסרט הזה היה טוב, אבל אני לא תמים ויודע היטב, שהמסע הזה יכול להיגמר גם בכי רע.