פעילות פרלמנטרית

 חוק "לבנת פורן"

הגבלת שכר הטרחה של מתווכים בקבלת קצבה מהביטוח הלאומי

זה היה אחד הקרבות הקשים והארוכים שניהלתי בכנסת. משך כשנתיים התייצבתי כמעט לבדי מול גדודי אינטרסנטים, רשת צפופה של מקושרים וקשרים, גייסות של לוביסטים ויחצנים והון עתק שהושקע בטרפוד החוק שיזמתי ומטרתו פשוטה: להגן על הקצבה שמקבלים נכים מהביטוח הלאומי שהמאכרים גזרו עליה קופון שמן.

הצדק ניצח. מאז נכנס החוק לתוקף רוב הקצבה נותרת בידי אלה הזקוקים לה. החוק חתך במחצית את עמלת התיווך. זעקות הקוזק הנגזל של לשכת עורכי הדין לפיהן החוק ימנע מימוש זכויות התבררו כשטות מוחלטת. השקרים של חברות התיווך שהחוק יחסל אותן כלכלית התבררו כערימת בדיות. הן ממשיכות לפעול, לפרסם ולהרוויח (ברוב המקרים שלא לצורך, אפשר לקבל את אותו שירות בחינם).

מה קובע החוק?

  • החוק מגביל את שכר הטרחה שחברות למיצוי זכויות/עורכי דין/יועצי מס/רואי חשבון ("מייצגים") רשאים לגבות עבור טיפול בתביעה מול הביטוח הלאומי

  • שכר טרחה אחד יגבה עבור סיוע או ייצוג במספר תביעות שעניינן זהה.
  • מועדי תשלום שכר טרחה נקבעו בחוק (לא תשלמו לפני שתקבלו קצבה).
  • תשלום שכר הטרחה יופסק במקרה של פטירת המבוטח.
  • אתם רשאים לבטל הסכם לסיוע או ייצוג בתביעה לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בתוך 7 ימים מיום שחתמתם על הסכם.
  • שמנו קץ לחוזים עם אותיות קטנות וניסוחים שאת פשרם קשה להבין. החוק קובע נוסח אחיד להתקשרות עם מייצג.
  • אתם זכאים לסיוע משפטי בחינם מטעם האגף לסיוע משפטי אם נתבעתם על-ידי המייצג.
  • כדאי לדעת: ניתן לקבל שירותי חינם במיצוי זכויות במקום השירותים הניתנים על-ידי עורכי דין פרטיים וחברות פרטיות למימוש זכויות. (הפניה למרכזי "ידי מכוונת")

לפירוט המלא של סעיפי החוק באתר הביטוח הלאומי

מתנגדיו הכוחניים של החוק

במהלך חודש דצמבר 2014 הופיעו בכל העיתונים הגדולים בישראל מודעות ענק בצבעי שחור ואדום בולטים שבהן נכתב: "אזרחי ישראל, חשבתם שלממש את הזכויות שלכם מול הביטוח הלאומי היה קשה עד היום? בגלל המחטף של ח"כ מיקי רוזנטל זה יהיה קשה הרבה יותר. החוק החדש טוב לקופת האוצר – רע לאזרחים". המודעות הללו היו שיאה של מתקפה מרושעת ושקרית שבה הושקעו סכומי עתק כדי לטרפד את החוק. המוני  לוביסטים ויח"צנים מטעם החברות למימוש זכויות ולשכת עורכי הדין פשטו על לשכות הח"כים והשרים והלעיטו אותם במידע שקרי על החוק. המאכרים רכשו שטחי פירסום בכלי התקשורת, קנו מומחים, חוות דעת וניירות עמדה מופרכים והם כמעט הצליחו במזימתם. ב"סיוע" קשריו של שר הביטחון (אז ח"כ) אביגדור ליברמן ומי שהיה מזכיר הממשלה ולוביסט מרכזי נגד החוק, משה ליאון. תהליך החקיקה בכנסת ה-19 נעצר למרות שעבר את אישורה של ועדת העבודה והרווחה בכל הקריאות ואת החוק השלמנו רק בכנסת ה-20.

"משה ליאון קיבל 150 אלף שקל כדי לסכל חוק; מקורבו השר ליברמן מנע את ההצבעה" על הסיכול הממוקד של ליברמן ולאון בכתבת סוף השבוע של Themarker

מודעות הענק שהופצו בעיתונים המובילים בנסיון לטרפד את החוק

השוק הפרוץ של מימוש הזכויות הרפואיות

הכל החל בתחקיר שהכנתי לתוכנית "המקור" בערוץ 10, זמן רב לפני שנבחרתי לכנסת. (קישור לתחקיר)  התמונה שעלתה ממנו היתה עגומה:  מדובר בשוק מלאכותי לגמרי, שנוצר בשל השירות הלקוי שנותן הביטוח הלאומי לפונים אליו. השוק מגלגל מאות מיליוני שקלים בשנה ומפרנס חברות רבות, כגון לבנת פורן וזכותי, וכן עורכי דין רבים. אלה גבו עמלות מופרכות של 20%–30% מקצבת הביטוח הלאומי של הנזקקים שנעזרו בשירותיהם.

במשך שנים התנהל השוק הזה בצורה פרוצה לחלוטין, ללא כל פיקוח על שכר הטרחה. הלקוחות התבקשו לשלם עבור השירות מתוך סכום הקצבה המהוון לארבע וחמש שנים קדימה. יש מתווכים ועורכי דין שהגדילו לעשות, והחתימו את הלקוחות על שיעור מסוים מהקצבה לכל החיים. הבנתי שאת הניצול המחפיר של אותם זכאים צריך להפסיק. לאחר בחירתי לכנסת התחלתי לפעול למימוש חוק שיגביל את שכר הטרחה.

תהליך החקיקה

כדי לסכל את הרפורמה ולשמר בידיהם הון עתק – הפעילו מתנגדי החוק מערכת לחצים ולוביזם חסר תקדים בהיקפו בהשקעה כספית אדירה.  בין היתר נשכרו על ידי לשכת עורכי הדין והחברות למימוש זכויות 3 חברות לובי: "פוליסי", "גלעד לובי" ו"אימפקט לובי" ובנוסף שני  משרדי יחסי ציבור.

כדי להבטיח את טרפוד החוק שכרו האינטרסנטים גם חבורה של יועצים מקושרים, ממלאי תפקידים ציבורים בכירים לשעבר כגון עובד יחזקאל, מזכיר הממשלה לשעבר, משה ליאון, גם הוא מזכיר ממשלה לשעבר, נורית אלשטיין, היועצת משפטית של הכנסת לשעבר, דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, מייק בלס, משנה ליועץ המשפטי לשעבר, וכן חבורה עצומה של עורכי דין.

"המומחים מטעם" נשלחו להשפיע על שרים וחברי כנסת. עורכי דין,  חברי מרכזי מפלגות, נשלחו להזכיר לח"כים שבסוף כל קדנציה יש פריימריס ולא כדאי להם לתמוך ברפורמה, למרות שהיא משרתת את טובת הציבור.

החוק זכה לתמיכת משרד המשפטים, משרד הרווחה ונחקק בסיוע הייעוץ המשפטי של הכנסת. הדיונים על החוק היו ממושכים ומקצועיים ובאופן חסר תקדים שכרה הכנסת רואה חשבון חיצוני וניטרלי שבדק את הטענות של החברות ועורכי הדין והפריך את רובם. זה לא מנע מהלוביסטים לעוות את הנתונים שמצא המומחה העצמאי וגם הדיונים הממושכים בוועדה (בהן נהדפו רוב טענות האינטרסנטים) לא הפסיק את מסע הלוביזים האגרסיבי והמכוער.

בעיני זו היתה דוגמה ברורה לאופן שבו משפיע ההון על השלטון. משה ליאון, מקורבו של ח"כ אביגדור ליברמן (שהאחרון אף הריץ אותו לראשות עיריית ירושלים) קיבל תשלום נאה לסכל את החוק, וליברמן הצליח רגע לפני ההצבעה האחרונה ובטרם הכנסת ה-19 התפזרה למנוע את השלמת החוק, אל אף שנציגת סיעתו בוועדה, אורלי לוי־אבקסיס, תמכה בו.

נבחרתי שוב לכנסת ה-20, ומיד חידשתי את המאמצים לקדם את החוק. במהלך 2015 הסתיים המסע. הצלחנו להדוף את האינטרסנטים ולאשר את הרפורמה,  לה שותפים גם חברי-הכנסת חיים כץ, קארין אלהרר ואילן גילאון. אני יכול לציין בסיפוק שמדובר בחקיקה הגדולה והמשמעותית ביותר בהיקפה בכנסת האחרונה של חברי כנסת בודדים (לא חקיקה ממשלתית).

התרבותם של המתווכים למימוש זכויות והדיונים סביב הצעת החוק היוו גם תמריץ לביטוח הלאומי לשפר את השירות שהוא מעניק לאזרחים. בשנים האחרונות הוא פתח בחיפה ובבאר שבע מרכזים בשם "יד מכוונת", שאמורים לספק את אותה הכוונה וסיוע שמספקות החברות למימוש זכויות. בשנים הקרובות צפויים להיפתח מרכזים דומים גם בירושלים ובתל אביב וחיים כץ, שנבחר מאז לשר הרווחה מקדם צמצום משמעותי של הברוקרטיה במוסד לביטוח לאומי שיקל על מימוש הזכויות.

עד אז, החוק שיזמתי מבטיח שעיקר הקיצבה שמקבלים נכים, חולים ונפגעי עבודה יגיע לזכאים ולא לידי מתווכים. החוק חוסך עשרות אלפי שקלים בממוצע למי שפונה לסיוע.

חוק להגבלת שכר הטרחה בייצוג בפני ביטוח הלאומי נכנס לתוקף. חדשות 2, 25.11.2015:

 

חוק הריכוזיות

פירמידות יהיו רק במצרים

החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות או "חוק הריכוזיות" לא יכול היה לקרום אור וגידים בטרם המחאה החברתית. הרוח ששלטה בציבוריות ובתקשורת הישראלית עד 2011 סגדה לבעלי ההון ואפשרה להם לבנות פירמידות עסקיות וקבוצות שליטה שניצלו את הישראלים באופן מחפיר וחמסו את כספינו.

בעקבות רעידת האדמה של המחאה התכנסה ועדה ציבורית לדון בהגברת התחרות במשק המאופיין בריכוזיות מפחידה. מה זה אומר? מספר מצומצם של טייקונים שולט גם באמצעים פיננסים (בנקים, קרנות פנסיה וחברות ביטוח) גם בנכסים ריאלים (מפעלים, קווי יצור, זיכיונות וחברות תשתית) וגם בכלי תקשורת. במשק כזה מעוות אף אחד כמעט לא הצליח להיכנס למועדון הסגור ונדגים: נאמר שמישהו חולם להקים מפעל שיתחרה בעסק של טייקון. לשחקן החדש אין בנק – אז האשראי שישלם יקר ולכן לא יוכל להציע את מוצריו בזול ולהתחרות כראוי, וגם אין לו עיתון שיסקר את השערורייה הזו, שהציבור משלם עליה ביוקר. על היעדר התחרות הזו אנחנו משלמים הון תועפות במחירים מופרזים ורנטה מונופוליסטית.

הועדה המליצה את המלצותיה, הממשלה כתבה חוק אנמי למדי ולקוי מאוד שהגיע לדיונים בוועדת הכספים בשנת 2013. אנחנו חברי הכנסת נכנסו לפעולה ושינינו את החוק מקצה לקצה.

מה קובע החוק

  1. הפרדת השליטה בין גוף פיננסי משמעותי (בנק, קרן השקעות וכד') לבין השליטה בגוף ריאלי משמעותי (רשתות שיווק מזון, חברות סלולר, חברות בניין). המשמעות היא שטייקון שהחזיק בגופים גדולים משני התחומים מחויב למכור אחד מהם בתוך 4 עד 6 שנים.
  2. כאשר המדינה מקצה ממשאביה (למשל מכרזים או רישיונות בתחומי התשתיות, משאבי טבע, תקשורת) עליה לשקול שיקולי ריכוזיות, כלומר להשתדל להקצות את אותו משאב לחברות בינוניות ולא לתאגידי הענק, כדי להגביר את התחרות.
  3. להגביל את השליטה בקבוצה עסקית לשתי שכבות פירמידיאליות לכל היותר.

כל הצעדים הללו אמורים להגביר את התחרות במשק ולהוזיל לציבור את מחירי המוצרים והשירותים. כרגיל במקרים שבהם מדובר בכסף גדול, גדודי הלוביסטים והאינטרסנטים קרקרו סביב חברי הכנסת וניסו למתן את החוק לטובת שולחיהם.  הפעם כשלו, למרות שיש פגמים בחוק.

בשיקולי הריכוזיות – גם החזקות בכלי תקשורת

אני גאה במיוחד על תרומתי לפרק בחוק העוסק בבעלות על כלי תקשורת והכללתה של בעלות כזו בשיקולי הריכוזיות. הממשלה התעלמה מההשפעה הדרמטית שיש לאחזקות כאלה על השווקים ועל עיצוב התודעה. משרד התקשורת התנגד לשינויים שביקשנו להכניס לחוק. בדיון בוועדת הכספים אמרתי בין היתר:

"ביקשנו שהדבר הזה יכלל בחוק, בין היתר, כתוצאה מהתהליך הבא: רבים מכלי התקשורת במדינת ישראל מפסידים, תאגידים נכנסים לתחום הזה במטרה אחת – להשפיע על מקבלי החלטות בעניינים אחרים, כלכליים, כמו הקצאות, כמו מכרזים … את זה אנחנו מבקשים להגביל"

הסבר יותר נרחב לסיבה מדוע בעלי הון מבקשים לרכוש שליטה בכלי התקשורת בישראל למרות שרובם מפסידים תוכלו לקרוא במאמר שכתבתי לעיתון "גלובס". בכל מקרה, החוק כבר השפיע על החלטות המדינה בתחום התקשורת ועתיד לפרק את פירדמידות השליטה והריכוזיות במשק הישראלי בשנים הקרובות.

הנאום שנשאתי במליאת הכנסת על חוק הריכוזיות: "בברית המועצות האוליגרכיים שדדו את המדינה. בישראל הטייקונים קיבלו חצי מדינה":

 

חוק הפרסום הסמוי: לשים קץ  להטעיית צרכני התקשורת

פרסום סמוי הוא הטעיה של צרכן התקשורת. הקורא/ צופה/ מאזין חושב שהוא צורך תוכן שנוצר על ידי מערכת עיתונאית. בפועל מוכרים לו סחורה שתכננו ויצרו פרסומאים/ יחצנים/ אנשי שיווק.

לא סתם קוראים לשיטה הזו "פרסום סמוי". יש בה יסוד של ההסתרה. גוף תקשורת שחובר לגורמים אינטרסנטים כדי שלא תחושו שנפרצו הגבולות בין תוכן לפרסומת. שתחשבו שמדובר בתוכן "אובייקטיבי".

בעבר היה בידול בין תוכן תקשורתי-מערכתי לבין תוכן פרסומי. הוראות החוק (הבלתי מעודכן ובלתי מספק) וגם כללי האתיקה דרשו זאת ועד היום על מודעות פרסומת בעיתון המחקות תוכן מערכתי אמורה להופיע המילה "פרסומת", ועל פרסומות בערוצי הטלוויזיה אמור להופיע סימון מוכר שמבהיר לצופה שמישהו שילם עבור התוכן שהוא רואה ברגע זה. העידן הזה הסתיים. המאמץ המרכזי של המפרסמים כיום הוא לפרסם בלי שירגישו שמדובר בפרסום.

בעבר גם חלקו של הפרסום הסמוי מכלל "עוגת הפרסום" היה שולי. היום הסכר נפרץ, ושיטת הפרסום הזו נפוצה בכל סוגי אמצעי התקשורת: בטלוויזיה, ברדיו, בעמודי החדשות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הגדולים. לפיכך אני עמל עם אחרים (בעיקר ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר ענת באלינט, שהתמחתה בתחום) כדי להסדיר את הסוגיה ולהפסיק את ההטעיה השיטתית של צרכני התקשורת.

כך נולד חוק הפרסום הסמוי. החוק אינו לא מבקש לפגוע בכלי התקשורת ובמודל העסקי שלהם וגם לא במפרסמים – ולא אוסר כמעט דבר, להיפך, אבל הוא דורש משטר של גילוי ומבקש לידע את צרכן התקשורת באמצעות סימון מוסכם, שמדובר בתוכן שיווקי. החוק יחול על כל אמצעי התקשורת: טלוויזיה רדיו, עיתונות מודפסת ודיגיטלית.

יש שיגידו, החוק צודק, אבל מיותר, מפני שאנשים מבינים שהתוכן ממוסחר ויודעים להבחין. ובכן – התשובה היא לא ולא. החלק הארי של המחקרים שנעשו בעולם בתחום זה וגם בארץ קובע, שאם הפרסום הסמוי לא מסומן ככזה באופן ברור, רוב האנשים לא מבינים או קולטים ההטעיה.

מעבר להטעיית הצרכנים – לפרסום הסמוי נזקים גם במישורים אחרים. הוא מציף את המרחב הציבורי במסרים שמטבעם הם מניפולטיביים, והוא מזיק גם לכלי התקשורת עצמם, מפני שמרחב מרובה מסחור זורע ספקנות בקרב הקוראים והצופים, שאינם יכולים לבטוח באמינותו של אמצעי התקשורת שלפניהם. ארגון חופש העיתונות הבינלאומי Freedom House מנה באחרונה את הפרסום הסמוי כאחת הסיבות הפוגעות בחופש העיתונאי בארץ.

ברחבי העולם המערבי סימון של פרסום סמוי נמצא על שולחנן של רשויות הגנת הצרכן ורשויות אסדרת התקשורת. בארה"ב ובריטניה כבר נאכפת חובת סימון בכל סוגי המדיה.

כמה עולה כתבה מפרגנת בעיתון? כמה עולה ראיון מלטף בטלויזיה? להלן המחירון

מאחורי הקלעים של החוק: נתניהו בעד, ליצמן מטרפד (בינתיים)

דרמה גדולה התרחשה מאחורי הקלעים בעת הניסיונות שלי לקדם את אסדרת הפרסום הסמוי. ראש הממשלה הפך לגדול התומכים של החוק. (את הסיפור המרתק תוכלו לקרוא אצל יוסי ורטר בעיתון "הארץ"). בדרך כלל ראש-הממשלה מסתייג ומנסה להכשיל כל יוזמה שאני מקדם, אלא שהפעם חשב נתניהו שהחוק עשוי לפגוע בעיקר ביריבו נוני מוזס, שכלי התקשורת בבעלותו מרביםם בפרסום סמוי. אמנם ynet מרבה במחיר, אבל כולם מפרסמים תוכן כזה. אתר וואלה, וישראל היום (שהוא מיזם תוכן שיווקי כשלעצמו), hot ועתון הארץ, ערוצי טלוויזיה, ואפילו מערכון ב"ארץ נהדרת" הועמד למכירה.

מבחינתי המצב הרצוי הוא שכל התקשורת תרוויח והרבה, מה שיחזק את חוסנה, אבל לא באמצעות הטעיה. איני מבקש לפגוע באיש, ודאי איני מכוון לאמצעי תקשורת מסויים וכאמור איני מבקש לאסור את הפרסום הסמוי, אלא רק להרים את המסך מעליו ולהבטיח גילוי נאות, ולפיכך הפגיעה בתקשורת בכללה יהיה מינורי כתוצאה מן החקיקה.

בדרך כלל, אסדרת-תחום הוא מתפקידי הרגולטור – קרי הממשלה, ולא של ח"כ בודד. לממשלה יש יועצים כלכלים, משפטנים ומשאבים (בלשכה שלי צוות מצומצם ועסוק מאוד) ולכן לא ברור מדוע השרים לא מרימים את הכפפה בעצמם ומסדירים את סוגיית הפרסום הסמוי. סביר להניח ששר התקשורת ושרת המשפטים, שהם אנשים פוליטיים וזקוקים לחשיפה בכלי התקשורת – חוששים להתעמת עם המדיה. בכל מקרה, אם האוכל בא התיאבון, ואחרי שהצלחתי להשלים את חוק "לבנת פורן", (אסדרה של תחום הייצוג בפני הביטוח הלאומי) החלטתי לקדם את חוק הפרסום הסמוי.

נכנסתי ללב המאפליה.

ועדת השרים לחקיקה בראשות שרת המשפטים דחתה שוב ושוב את הדיון על הפרסום הסמוי. (איילת שקד נחשבת לבעלת קשרים טובים ב"ידיעות אחרונות" שמטפח אותה, לעומת "ישראל היום" שמקפח אותה). כשהגיע החוק לוועדה בפעם הרביעית, והחל סוף-סוף דיון במהותו – פנה אבי ליכט, המשנה ליועמ"ש, לשרים ואמר שראוי שהצעת חוק שמאסדרת תחום חשוב תהיה הצעה ממשלתית ולא פרטית. שרת המשפטים קפצה על ההזדמנות וביקשה לדחות (שוב) את הדיון בשבוע. הנוכחים סיפרו לי, שאיילת שקד נראתה לחוצה מאוד. מה הפלא? ראש הממשלה לוחץ עליה לקדם את החוק, שליחים מטעמם של כלי תקשורת גדולים דורשים ממנה לגנוז אותו.

כשראה נתניהו ששקד דוחה שוב ושוב את הדיון בחוק, הוא הפעיל את ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, והלה הודיע לשקד: אם את לא מעבירה את החוק בוועדת השרים הקרובה אנחנו מגייסים את הקואליציה ומעבירים אותו במליאה על אפך וחמתך.

ביום ראשון, 3.7.16 בשעות הצהריים התכנסה ועדת השרים לחקיקה לישיבה גורלית. חברת הלובי "פוליסי" עשתה עבודה מאומצת עבור זכיינית ערוץ 2 "קשת". בין היתר הם הגיעו גם לשר אלקין. הוא מודיע שיתנגד לחוק. יועציו של ראש הממשלה זועמים עליו. שרת המשפטים מנצלת את המהומה ואומרת לשרים שצריך חוק ממשלתי בנושא. לשרי הליכוד נמאס והם עוזבים את הישיבה. שר הבריאות מתקשר ומודיע שהוא מבקש לדחות את ההצבעה. השרה שקד נושמת לרווחה.

השר ליצמן הוא זה שהצליח לבסוף לטרפד את החוק. יהדות התורה היא מרכיב חיוני בקואליציה של נתניהו. ליצמן איים בפירוק הקואליציה אם יעבור החוק שיזמתי. מניעיו של ליצמן אינם עניינים. יש לו זיקה ישירה לעתון "המודיע", השייך לחסידות גור שהוא נמנע על ראשיה ואשתו אף עובדת בעיתון. ב"המודיע" פרסום סמוי לרוב, וליצמן עוסק באופן פעיל בגיוס מפרסמים לעיתון.

אני לא מתכוון לוותר. החוק חשוב מדי והוא נועד להגן על הציבור. אעשה מאמץ פוליטי נוסף לחוקק אותו במהלך 2017.

נאומי במליאת הכנסת "עסקאות אפלות בין פוליטיקאים לכלי תקשורת"

 

בג"צ "ביביטורס"

הטיפול בפרשת "ביביטורס" היא אחת "המריחות" החצופות שנעשו פה על-ידי שומרי סף. שניים מהבכירים שבהם חולקים בכבוד המפוקפק: היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין ומבקר המדינה הנוכחי, יוסף שפירא. בעקבות החלטתו של וינשטיין לסגור את תיק המימון הכפול של טיסות נתניהו לחו״ל עתרתי לבג״צ גם כנגד ההחלטה בפרט וגם על הדרך העקרונית שבה נבדקים חשדות לפלילים נגד אישי ציבור. לטעמי, ההליך שהיה מקובל יצר אפליה מקוממת של הנבחרים בפני החוק. שופטי בג״צ קיבלו חלק מטענותי העקרוניות.

במה דברים אמורים? קיימות הוכחות כבדות משקל שנתניהו קיבל מימון כפול לשורה של נסיעות לחו"ל בעת שהיה חבר כנסת ושר אוצר בין השנים 2003 ל-2005. מדובר בחשד לקבלת טובת הנאה אסורה. הכל החל בתחקיר של רביב דרוקר, ששודר ב-2011 בתכנית "המקור" בערוץ 10 ועסק בסוגיה. (גילוי נאות: באותה עת הגשתי את התכנית עם דרוקר). מהתחקיר עלה בבירור, שעבור חלק מהטיסות שולם פעמיים: פעם שילמה המדינה ופעם שילם גורם נוסף. פעם מימן הבונדס ופעם גורם מסחרי או אדם פרטי. מדובר איפוא בחשד לכפל תשלום עבור אותה נסיעה. לאן הלך הכסף? נתניהו גם לא קיבל כלל אישור לחלק מהטיסות הללו מהגורמים המוסמכים, ודאי שלא ניתן לו אישור לשכן את רעייתו וילדיו במלונות פאר, ולשלם עבור אירוח משפחתו במסעדות יוקרה או להטיסם במטוסים פרטיים של מיליארדרים מקורבים. החומר הועבר למבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, ומאז החלה שרשרת של טיוחים ופעולות שפגעו בחקירה.

לינדנשטראוס הטיל את החקירה על ניצב-משנה בדימוס נחום לוי, חוקר משטרה ותיק ומנוסה ששימש גם יועצו לענייני שחיתות. לוי החל עובד במרץ, גבה את גרסתו של ראש הממשלה לחשדות וחיבר מסמך הקובע כי בהתנהגות בני הזוג נתניהו נפל חשד לכאורה לפגיעה בטוהר המידות. בינתיים סיים לינדנשטראוס את תפקידו ואנשי נתניהו החלו מיד בטירפוד הבדיקה. הם דרשו מהמבקר החדש יוסף שפירא להחליף את לוי בטענה שהלה חקר בעבר את בני הזוג נתניהו בפרשה אחרת, בהיותו קצין משטרה. אין לי הוכחה שזו הסיבה – אבל המבקר שפירא החליט להפסיק את עבודתו של לוי והלה עזב את משרד המבקר. הבדיקה נתקעה.

כל הנוגעים בדבר הבינו שלזמן ממד קריטי. החשדות הן לעבירות פליליות שנעשו עד שלהי 2005. אם לא יטופלו במהירות יהיה קל בהמשך לסגור את החקירה בטענה שחלה התיישנות על העבירות. אנשי נתניהו תוקעים שוב ושוב את הבדיקה בתואנות שווא ודורשים מהמבקר לחקור גם נסיעות של אנשי ציבור נוספים. זה שוב מעקב את הבדיקה של המבקר ורק בדצמבר 2012 מעביר שפירא את החשדות הפלילים נגד נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין.

וינשטיין מצידו גם מושך זמן. הוא יודע שהעבירות המיוחסות לנתניהו מתיישנות, אבל במקום חקירה נמרצת הוא מורה על פתיחה "בדיקה מקדימה". ״הבדיקה״ נמשכת כמעט 3 שנים. 3 שנים! בסופה מחליט היועץ המשפטי לסגור את התיק בפרשת ״ביביטורס״ בטענה ש… חלף זמן רב ועל חלק מהעבירות חלה התיישנות. מושך הזמן, נזכיר, הוא כמובן היועץ עצמו. כדאי גם להזכיר, שגם וינשטיין וגם שפירא הם מינויים של נתניהו עצמו. לא מנסה לרמוז שזו הסיבה למריחת התיק – אבל טיוח היה פה.

 ב-2.12.2014, באמצעות פרקליטי עורכי הדין יובל יועז ואלעד מן, עתרתי לבג״צ נגד היועץ המשפטי לממשלה. קבלתי על סגירת תיק "ביביטורס" לאחר שנים בלא חקירה פלילית, אך העתירה התמקדה במהותו של הליך "הבדיקה המקדימה". דרשתי לקבוע קריטריונים ברורים למקרים בהם ניתן להסתפק בהליך של 'בדיקה' במקום לגשת מיד לחקירה פלילית וכן להגביל את משך זמן הבדיקה. מדובר בהליך השמור למיוחסים בלבד ובפועל מייצר אפליה חמורה בפני החוק. כאשר חשדות חמורים מתגלים בעניינו של אדם מן הישוב, נבחנים חומרי הראיות, ואם יש בהן ממש נפתחת נגדו חקירה משטרתית. לעומת זאת, כאשר מתגלה חשד נגד ראש ממשלה או נבחר ציבור אחר, יכול היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה שרירותית לדחות את החקירה עוד ועוד וכן למסמס את התיק על ידי שימוש ב"בדיקה המקדימה". ב"בדיקה", בשונה מחקירה, ידי המשטרה כבולות ולא ניתן לבצע פעולות נדרשות לגילוי האמת כמו חקירת עדים תחת אזהרה, האזנות סתר, החרמת מחשבים ומסמכים וכו. לא מדובר כמובן בטענות תאורטיות. בפועל, היחס המועדף שמקבל נבחר הציבור יכול לשמש, כפי שנעשה כאמור בפרשת "ביביטורס", ככלי לטיוח האמת. נתניהו בכלל לא נדרש למסור בעצמו גרסה לחוקרי המשטרה ולא נחקר כלל הודות ליחס המיוחד שקיבל מן היועץ המשפטי וינשטיין.

 ככלל, בג״צ לא נוטה להתערב בשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, אלא שאנחנו זכינו בעתירה באופן חלקי. השופטים אליקים רובינשטיין, דפנה ברק-ארז וצבי זילברטל הורו ליועץ לקבוע כללים ברורים מתי תיפתח חקירה ומתי בדיקה. השופט רובינשטיין, שכיהן בעצמו בעבר בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה טען כי הליך הבדיקה לא זכור לו מהעבר והעלה במהלך הדיון את השאלה מדוע לא התבקש ראש הממשלה להציג את גרסתו באופן ישיר. "האם זו הדרך הנכונה?". היועץ וינשטיין נאלץ אם כן לפרסם הנחיות, אלא שעם פרסומם לא היה ספק כי מדובר במס שפתיים לבית המשפט. ההנחיה החדשה לא כללה קריטריונים כלשהם ונדמה שאף פוגעת עוד יותר בעקרונות השיוון בפני החוק כאשר היא מעגנת מציאות פגומה של העדפת בכירים ומיוחסים בכל הנוגע להליכים פליליים. בעקבות ההנחיה השערורייתית הזו עתירתי פעם נוספת לבג"צ בדרישה לשינוי הנחיית היועץ באופן שיהלום את החלטת בית המשפט בעתירה הראשונה. בימים אלו נמשכים הדיונים בבית המשפט בעתירת ההמשך.

המאבק בגזענות

קשה להפריז בחשיבות המאבק בגזענות. הפסד בחזית הזו כמוהו הפסד במאבק הכולל על דמותה של מדינת ישראל, על ערכי הציוניות, ערכי היהדות ועל צלם האנוש שלנו.

נדמה כי בעת האחרונה מסיתים מרגישים יותר בנח להרים ראש ולהפיץ דברי שנאה. ברחוב, ברשתות החברתיות וגם בכנסת מטנפים הגזענים את המרחב הציבורי בשנאת זרים, בשוביניזם, בהומופוביה ובאלימות. אני מאמין שרובינו סולדים מהגזענות ומגנים אותה, אבל האם אנו עושים מספיק להיאבק בה? מלבד העבודה הפרלמנטרית והחקיקה בכנסת, אני רואה את המאבק הזה כחלק מרכזי בתפקידו של נבחר הציבור. הנה חלק מפעילותי בנושא.

מכבים את הלהב"ה

אחד הארגונים המסוכנים ביותר הפועלים כיום בארץ הוא ארגון להב"ה. אלו הם, כפי שהם מגדירים עצמם, הכהניסטים החדשים. תנועתו של הרב כהנא הוצאה אל מחוץ לחוק, אך ממשיכי דרכו פועלים כמעט באין מפריע. באצטלה של מניעת התבוללות מפיץ הארגון והארכי-גזען העומד בראשו בנצי גופשטיין תורת גזע מהסוג השפל ביותר.  גופשטיין ולהב"ה רואים עצמם כמי ששומרים על טוהר הגזע, לא פחות. לשיטתם, הגזע העליון הוא העם היהודי. שילוב אוכלוסיות ודו-קיום לתפיסתם היא סכנה לטהרת עמינו.

באמצעות קבוצת מתנדבים, אספנו חומרים וראיות כנגד גופשטיין וחבורתו. כרזות, הרצאות, הצהרות ודברי שטנה שאמרו בחוגים פנימיים וכן עדויות על פעילות אלימה ברחובות. באחד משעוריו מסביר גופשטיין, כי שלום ישכון במחוזותינו רק אם נחיה פה לבד. יהודים בלבד. איך עושים את זה? עבור כל מי שאינו יהודי וחי בתחומי הארץ לתפיסתו של גופשטיין, יש שתי אפשרויות: "מי שרוצה לברוח בורח, ומי שלא – אתה הורג אותו".

הדיון לא נשאר תאורתי בלבד. דוגמאות יש בשפע: לאחר שנרצח צעיר ערבי רק מפני שהגיע לבקר חברה יהודייה במקום מגוריה טען גופשטיין כי הרוצח צריך לקבל צל"ש במקום מאסר; נערי להב"ה המוסתים עורבים לערבים ברחובות ירושלים ומאיימים עליהם; חברי האירגון הגזעני מסמנים עסקים המעסיקים ערבים ודורשים להחרימם והכנופיה הזו אינם מסתפקת בכך.

מאז ספטמבר 2014 פניתי מספר פעמים ליועץ המשפטי לממשלה והצגתי בפניו את החומרים שאספנו. התרעתי על הסכנה העומדת בפתחינו אם לא ינקטו צעדים מידיים ודרשתי להכריז על הארגון כהתארגנות בלתי חוקית.

בנובמבר אותה שנה, הוצת בית הספר הדו לשוני בירושלים. המציתים היו שניים מפעילי להב"ה שנידונו לשנתיים ושניים וחצי מאסר. כשנה לאחר מכן נעצרו גופשטיין ועשרה פעילים בארגון ונחקרו בחשד להסתה לאלימות. מאז תחילתו של המאבק בלהב"ה ולאחר מעצרו נזהר גופשטיין בדבריו הפומביים, אלא שמתחת לרדאר הציבורי הוא ממשיך להפיץ את משנתו האיומה. היועץ המשפטי לשעבר, יהודה וינשטיין, העדיף שלא לקבל החלטה בעניין להב"ה, וההכרעה עברה למחליפו דר' אביחי מנדלבליט.

מעבר לכך, אנחנו מפגינים נוכחות גם בשטח. יחד עם פעילי מפלגת העבודה בירושלים פתחנו בקמפיין נגד כנופיית להב"ה. הגענו אל מוקדי הכח של הארגון, פעלנו ברשתות החברתיות ובתקשורת על מנת לחשוף את פניו של הארגון הקיצוני המסוכן ולהשמיע את קולה של היהדות השפויה.

גזענות בבית הנבחרים

הגזענות בשטח מתודלקת לצערי גם על ידי נבחרי ציבור. לא פעם מדובר באסטרטגיה פוליטית נלוזה במיוחד. שימוש בהסתה, שנאת זרים והפחדה כדי לקושש קולות בפריימריז ועל מנת לזכות בדיווידנד  פוליטי. הפרקטיקה הזו, לא זו בלבד שהיא מייצרת לגיטימציה לדברי בלע וגזענות, אלא לעתים עלולה להוביל לאלימות ולרצח. שירה בנקי המקסימה שנרצחה על הפגנת סולידריות עם הקהילה הגאה, הנער מוחמד אבו חדיר שנשרף למוות על עצם היותו ערבי, לא חסרות דוגמאות. אני רואה במקרים איומים מסוג זה המשך ישיר להסתה המלובה גם בכנסת.

כאשר מכנה השרה מירי רגב מהגרים אפריקאים "סרטן", כאשר ח"כ בצלאל סמוטריץ' מכנה הומואים "בהמות", כאשר מכנה ח"כ חנין זועבי את חיילי צהל רוצחים וכאשר רה"מ נתניהו מזהיר מפני ערביי ישראל "הנעים בכמויות אדירות את הקלפי" – נפרצים גבולות השיח וצלם האנוש של החברה הישראלית נסדק.

אסור לשתוק נוכח אמירות מסוג זה, אסור להפוך אדישים אליהן. יש חשיבות עליונה במאבק בדעות החשוכות האלו, הנה הנאום שנשאתי בכנסת אחרי רצח שירה בנקי ז"ל:

 

חוק הקלון

השיירה ההולכת וגדולה של ראשי הערים ופוליטיקאים שהורשעו בשחיתות מספקת שוב ושוב דוגמאות והוכחות לצורך בחקיקה מחמירה ולא מתפשרת לחיזוק המאבק בשחיתות. בכל שבוע עוד ראש עיר, עוד חבר כנסת ועוד שר בממשלה נתפסים בניצול מעמדם לקידום אינטרסים אישיים. טוב, לפחות אחרי שהורשעו בבית המשפט אפשר להיות בטוחים שלא ישובו לזירה הציבורית, לא? אז זהו, שההיגיון הבריא במקרה הזה לא תואם את המציאות.

על פי החוק הקיים, נבחר ציבור שהורשע בעבירה שיש עמה קלון יורחק מהחיים הציבוריים ל-7 שנים. ומה אחרי זה? המושחתים שלא איבדו את הבושה גם אחרי שנתפסו חוזרים לזירת הפשע. ראשי ערים שהורשעו כדוגמת שמעון גפסו בנצרת עילית ושלומי לחיאני בבת-ים כבר ביקשו לחזור לתפקידם והאפשרות לשוב תפתח בפניהם בעוד שנים מספר. הדוגמה הצורמת ביותר היא כמובן חזרתו של השר אריה דרעי למשרד הפנים ממנו אולץ להתפטר, לעמוד לדין ולהישלח לכלא לאחר שהורשע בנטילת שוחד. דרעי פשוט המתין לסיום תקופת הקלון ושב לכהן כשר באותו מקום בו נטל שוחד. על זה נאמר – כשר אבל מסריח.

נאומי במליאת הכנסת לרגל מינוי דרעי לשר הפנים בכנסת ה20:

אין להכליל אבל יש להבין כי כהונה בתפקידי ציבורי נושאת עמה כוח רב ופיתויים גדולים. בקשות ל"טובות" מבעלי הון והצעות שונות מבעלי אינטרסים הם עניין יומיומי בתפקידים הללו. כאשר הנורמה הציבורית אינה מרתיעה דיה, מוכרחים להחמיר את החקיקה כך שידע כל נבחר ציבור רגע לפני המעשה – אין ולא תהיה הזדמנות נוספת. על פי העיקרון הזה יזמתי יחד עם ח"כ לשעבר משה מזרחי בכנסת ה-19 הצעת חוק שביקשה לאסור לתמיד על מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לחזור ולכהן כנבחר ציבור. הממשלה ביקשה לאמץ את הצעת החוק בתנאי שבמקום איסור גורף לחזרה לזירה הציבורית, תוארך תקופת הקלון מ-7 ל-14 שנים. מפני שמדובר בשינוי חוק יסוד מחייב החוק רוב מיוחס של 61 חברי כנסת. הצעת החוק זכתה לרוב רגיל ולכן לא נכנסה לספר החוקים.

בכנסת העשרים הגשתי שוב את חוק הקלון. רצה הגורל ובמקביל להגעתו של החוק לוועדת השרים לענייני חקיקה התגלו שוב חשדות חמורים לשחיתות נגד לא אחר מהשר אריה דרעי. באותה שעה שהצגתי את החוק במליאת הכנסת, נחקרו אריה דרעי ורעייתו ארוכות במשטרה בחשד לעברות דומות מאוד לאלו שבגינן נכנס דרעי לכלא בשנת 2000. יש צורך בהוכחה נוספת לנחיצותו של חוק הקלון? הנה הנאום והמהומה שייצר במליאת הכנסת:

ההגנה על חושפי שחיתויות

מי מכם שעקב אחר פועלי במהלך השנים בוודאי יודע שהמאבק בשחיתות הציבורית תופס נתח משמעותי בעשייתי. כעיתונאי, חקרתי את הנושא וחשפתי מקרים רבים בהם סטו משרתי ציבור מדרך הישר ועשו לביתם על חשבון הציבור. כחבר כנסת, נפתחה בפני ההזדמנות ליזום, לשנות חקיקה ולחזק את התשתית לחשיפה ולמיגור השחיתות במערכת הציבורית.

בחזית המאבק על טוהר המידות ניצבים חושפי השחיתות. אלו עובדי הציבור שזיהו מקרי שחיתות במקום עבודתם ובחרו שלא להעלים עין. הם החליטו, באומץ רב ובשם הצדק לסכן את מקום עבודתם, את פרנסתם ואת רווחת משפחתם על מנת לחשוף את הרעות החולות בשירות הציבורי. אני מלווה עשרות חושפי שחיתויות מזה שנים ואני רואה כיצד מתנכלים להם במקום עבודתם, כיצד מבקשים מעסיקיהם, המושחתים שנחשפו, נקמה. כיצד משפילים אותם, פוגעים בתנאי עבודתו ולעיתים מפטרים אותם.

חובתנו המוסרית כחברה היא לשמור על הגיבורים האלו. הם עושים עבורנו את העבודה המלוכלכת ומשלמים מחיר כבד. המוסד האמון על השמירה על חושפי השחיתויות הוא משרד מבקר המדינה. מבקר המדינה רשאי להוציא צו הגנה לחושף השחיתות ובכך לשמור עליו מהתנכלות המעסיק. במקרים רבים, רבים מדי, פועל המבקר מעט מדי ולאט מדי. בירוקרטיה, בעיות בחוק וגרירת רגליים מיותרת מייצרים מצב בלתי נסבל בו חושפי שחיתויות ממתינים שנים רבות לצו ההגנה המיוחל. במילים פשוטות יותר, חושפי השחיתות מקריבים עצמם והמדינה פשוט מפקירה אותם. נסו לחשוב איזה מסר אנו מעבירים לעובדים נוספים שנחשפים לשחיתות. כיצד נעודד עובדים בשירות הציבורי להתלונן כאשר הם רואים את חבריהם מתלוננים, ובסוף ההליך נפגעים ?

על מנת לשפר את מעמדם של חושפי השחיתויות הוצאתי אל הפועל מספר יוזמות והגשתי שורה ארוכה של חוקים. אני רואה זאת כפרויקט מקיף ליצירת ארגז כלים להגנה על חושף השחיתות. חלק מהחוקים אומר בסיפוק רב, כבר עברו ונכנסו לספר החוקים:

חוק "הרחבת המונח שחיתות"

המושג ״שחיתות״ הוא מונח משפטי מעורפל. עובדה זו הקשתה על מבקר המדינה במתן צווי הגנה לחלק נכבד מהעובדים שהצביעו על ליקויים והתנהלות לא ראויה במקום עבודתם, זאת מפני שהמעשים שנחשפו לא נפלו תחת הגדרת ה״שחיתות״.

בסיוע התנועה לאיכות השלטון הגשתי הצעה לתיקון החוק, לפיה, יורחב המונח ״שחיתות״ כך שמבקר המדינה יוכל להעניק צווי הגנה למספר רב יותר של עובדים שמדווחים על ליקויים, על התנהלות פסולה ועל אי תקינות מנהלתית  בשירות הציבורי. בחודש נובמבר 2014 עבר החוק סופית במליאת הכנסת ונכנס לספר החוקים.

.

מתוך "ישראל היום" יולי 2014

להורדה ועיון בהצעת החוק: הצעת חוק הרחבת המונח שחיתות. התשע"ג 2013

חוק "סיוע משפטי חינם לחושפי שחיתויות"

אחת הבעיות הקשות ביותר של חושף השחיתות היא כאמור התמודדות עם התנכלויות במקום עבודתו. בעקבות כך, לא פעם, נגרר חושף השחיתות למאבקים משפטיים ארוכים ויקרים על מנת לשמור על תנאי העסקתו. יחד עם חבר הכנסת לשעבר משה מזרחי יזמתי הצעת חוק, לפיה, תממן המדינה סיוע משפטי חינם לכל חושף שחיתות שנקלע לסכסוך משפטי מול המעסיק. הסיוע המשפטי יינתן ללא מבחני הכנסה – ללא תלות ביכולתו הכלכלית של חושף השחיתות לממן את המשפט בעצמו. החוק אושר במליאת הכנסת בנובמבר 2014 ונכנס לספר החוקים.

להורדה ועיון בהצעת החוק: הצעת חוק סיוע משפטי לחושפי שחיתויות. התשע"ד 2014 

אות הנשיא לחושפי שחיתויות

חלק מהותי במאבק למען חושפי השחיתויות הוא חיזוק מעמדם הציבורי. זאת בין השאר על ידי הוקרתם וחיזוק המודעות לפועלם. כחלק מתפיסה זו חיפשתי דרכים לחזק את ההוקרה הציבורית לה ראויים חושפי השחיתויות. לאחר בדיקה קצרה הסתבר כי חוק שנחקק ב1992 מאפשר לנשיא המדינה להעניק תעודות הוקרה לחושפי שחיתויות בטקס ממלכתי מכובד. החוק קיים אבל מעולם לא נעשה בו שימוש. מעולם לא התקיים טקס כזה.

כאשר נבחר רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה ידעתי שזה הזמן לקידום יוזמה בעניין. ריבלין הוא איש ישר אמיץ והגון, הערכתי אליו גדולה. היה לי ברור שריבלין יבין את חשיבות הנושא. יחד עם חברת הכנסת לשעבר עדי קול פנינו לנשיא על מנת לקדם הפקת טקס הענקת תעודות הוקרה לחושפי שחיתויות, ואכן, ריבלין נענה לבקשתנו ברצון, וביום 31.12.2015 התקיים לראשונה הטקס בבית הנשיא. שלושה חושפי שחיתויות קיבלו תעודות הוקרה באותו יום. מעיין אגם, שחשפה מעילת ענק באיגוד המקצועי בהסתדרות העובדים הלאומית והביאה להרשעתם של האחראים, בניהם, שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון. שאול כרמל, קיבל את התעודה על חשיפת מקרי שחיתות בנמל חיפה, ופרופ' אשר ברנר מאוניבריסטת בן גוריון, שחשף מקרה שחיתות במקום עבודתו.

צילום – לע"מ

המאבק בוועדות הכנסת

לא הכל פותרים בחקיקה. יש צורך בהרבה יותר רצון ומאמץ מצד מי שאמון על הגנת חושפי השחיתויות – מבקר המדינה. עשרות סיפורים קשים הצטברו על שולחני. חושפי שחיתויות שבחרו להישכב על הגדר עבורנו פשוט הופקרו בשטח. חלק מהם ממתינים חמש ושש שנים לצו ההגנה המיוחל שימנע את המשך ההתנכלות להם. ממתינים וממתינים גם שנים לאחר שטענותיהם בדבר השחיתות אומתו על ידי המבקר עצמו. נראה שסחבת וגרירת הרגליים הפכו לשיטה במשרד המבקר. נח להשאיר את הדברים באוויר, למסמס את התיק או לנסות להגיע לפשרות בין העובד למעסיק המושחת.

גם אלו שכבר שורדים את מסע הייסורים וזוכים לצו ההגנה של המבקר, מושלכים במקרים רבים לאחר מכן באופן מבזה. כאשר הם פונים בזעקה לסיועו של המבקר בטענות שמתנכלים להם למרות צו ההגנה – לא פעם הם מושבים ריקם.

אולגה גורדון שחשפה שחיתות בעריית נצרת עילית והביאה להרשעתו של ראש העיר המושחת, ממתינה לצו הגנה מאז 2012. גידי קצלניק שחשף שחיתות בטכניון ממתין לצו המיוחל מאז 2014. איציק ורשבסקי, שחשף שחיתות בחברת חשמל והועבר לאחר מכן לעבוד באתר הפסולת של החברה על מנת להשפילו עוד ממתין להגנת המבקר. אלו, ועוד שורה ארוכה, ארוכה מאוד של חושפי שחיתויות שהופקרו הובילו אותי לדרוש דיון מיוחד בוועדה לביקורת המדינה בנוכחות מבקר המדינה יוסף שפירא ומספר חושפי שחיתויות שנפגעו מהתנהלותו.

נראה שהנתון המדאיג הבא מעיד על המצב העגום – מתוך 140 פניות למבקר המדינה בין 2014 ל2016 רק 11 מהפונים זכו לצו ההגנה.

הקרב הארוך למען חושפי השחיתויות, בתוך המערכה הגדולה יותר של המאבק בשחיתות הציבורית לא יגמר בקרוב. ובכל זאת, כל צעד, כל הצעת חוק שעוברת, יוזמה שמתקבלת וכל דיון בנושא מוביל אותנו בדרך הנכונה. בקנה כבר נמצאות שורה ארוכה של הצעות חוק נוספות בתחום הזה.

הנה קטע מדיון שיזמתי בנושא בוועדה לביקורת המדינה -"מבקר המדינה מפקיר את חושפי השחיתויות"

 

חוק חופש מידע

"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", את הביטוי הזה תבע ב-1914 המשפטן היהודי ושופט בית המשפט העליון לשעבר בארה"ב לואי ברנדייס. הוא מבטא את עיקרון השקיפות במערכות הציבוריות, המהווה אמצעי טיפול יעיל במיוחד למניעת שחיתות.

ב-1998 חוקקה כנסת ישראל את חוק חופש המידע, ולפיו זכותו של כל אזרח לקבל מידע בעל אופי ציבורי מכל רשות ציבורית, בכפוף למגבלות שנועדו לאזן בין הזכות למידע לבין זכויות אזרח אחרות כגון הזכות לפרטיות ושיקולים נוספים כגון שמירה על ביטחון המדינה וכדומה. מדובר באחד החוקים המהותיים למימוש ערכי הדמוקרטיה במדינת ישראל והוא מרכיב מרכזי ביישום עיקרון זכות הציבור לדעת. אבל, וזה "אבל" משמעותי – החוק רחוק מלספק את השקיפות הנדרשת מן הגופיים הציבוריים. התקוות שהחוק יביא ל"מהפכת שקיפות" במערכת היחסים שבין הרשויות הציבוריות לאזרח נכזבו במידה רבה. לעתים זהו המנגנון הביורוקרטי הסבוך ומשך הזמן הבלתי נסבל מיום הגשת הבקשה עד לקבלת המידע, לעתים רשויות ציבוריות מנצלות לרעה את הפטורים המהותיים שהוכנסו לחוק במטרה לעקרו מתוכן ולעתים פשוט לא ניתן לדרוש מידע ציבורי מגופים שונים מפני שאינם כפופים לחוק. מבקשי מידע נתונים לחסדיהם של ממונים ברשויות ללא כל ערכאת ערעור, למעט בית המשפט המנהלי שפניה אליו כרוכה בהוצאות נכבדות. בסופו של יום, החוק לא מהווה כלי שימושי לאזרח ולגופים אזרחיים המבקשים לפקח על רשויות המדינה ולראיה, תדירות השימוש בו היא מהנמוכות במערב. עוד בעבודתי כעיתונאי וכן מיומי הראשון בכנסת אימצתי את נושא חופש המידע כאחד הנדבכים המרכזיים בפעילות שלי. הנה מספר דוגמאות:

שקיפות גם באוניברסיטאות

החוק שיזמתי בשיתוף התנועה לחופש המידע קובע כי גם מוסדות ההשכלה הגבוהה יהיו כפופים לחוק חופש המידע ויחויבו לספק מידע על התנהלותן. האוניברסיטאות מתוקצבות בכ-4 מיליארד שקל בשנה מכיסנו ולכן מגיע לנו דין וחשבון על פעילותן. למרות חשיבותן הציבורית, עד אישור החוק נדרשו האוניברסיטאות לחשוף מידע מוגבל מאוד. משך שנים פעלו האוניברסיטאות במחשכים כאשר הן נאחזות בתירוץ שווא של פגיעה "בחופש האקדמי". אפילו בקשות לחשיפת נתונים על הטרדות מיניות נדחו בנימוק כי החוק חל עליהן רק בעניינים כספיים.

כאשר התחיל הליך החקיקה לא צפיתי התנגדות קשה. מוסדות אוניברסיטאיים נתפסים כחוד החנית של ערכי ההגינות והשקיפות, אך ככל שהתקדם אישורו של החוק גברו הלחצים שהפעילו גורמים בהשכלה הגבוהה על מנת לטרפדו. נראה כי השקיפות היא ערך שקל להטיף לו עד שזה מגיע אליך. בפועל, המוסדות האקדמיים ניצלו את הגדרת החופש האקדמי על מנת לחסום בקשות מידע שהוא ציבורי במהותו. השפעת החוק דרמטית. הוא אפשר לציבור נגישות לכמויות גדולות של מידע חיוני שהוסתר כמו פרוטוקולים של ועדת כספים, היקף נסיעות ממומנות לחו"ל, מידע אודות הטרדות מיניות ועוד.

בשונה מישראל, במדינות מערביות כדוגמת בריטניה, אוסטרליה ומדינות רבות בארה"ב חוק חופש המידע חל גם על האוניברסיטאות מזה שנים רבות. מובן כי חשיבותו של החופש האקדמי מהותי לתפקוד ההשכלה הגבוהה ואין ספק שהחוק שחוקקתי מתחשב בכך ומוצא איזון הוגן בין השקיפות הראויה לגופים מתוקצבים לבין שמירה על עצמאותן ההכרחית של מוסדות ההשכלה הגבוהה.

לחופש המידע דרושה נציבות

חוק חופש המידע שחוקק ב1998 רחוק כאמור מלספק את הציפיות. בישראל 2017 מסובך מאוד ולעתים בלתי אפשרי להשיג מידע ציבורי מרשויות המדינה ומגופים ציבוריים. לשם הנגשת המידע, כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות פועלת נציבות חופש מידע שתפקידה לפקח על יישומו של החוק, ליזום פרסום מידע ציבורי באופן אקטיבי ולהוות ערכאת ערעור מנהלתית. מדינת ישראל היא היחידה בה נחקק החוק בשני העשורים האחרונים שלא הקימה נציבות כזו. ללא נציבות חופש מידע, אין זה פלא שהחוק בקושי מיושם. הצעת חוק חופש המידע שהגשתי (תיקון – יישום שקיפות המידע לטובת הציבור) מבקשת להקים נציבות כזו בישראל. בנוסף, מוצע לחייב את הרשויות לנהל פרוטוקולים ולהעמידם לעיון הציבור. אם חשבנו שניהול פרוטוקול הוא עניין מובן מאליו, מסתבר שלמרות שבית המשפט קבע לא אחת שרישום מסודר הוא עיקרון יסוד של המשפט המנהלי, החוק הישראלי לא הסדיר עד היום כל חובה שכזו. ישנן רשויות ציבוריות שמנצלות זאת ונמנעות מרישום על מנת להימנע ממתן דין וחשבון. סעיף נוסף בחוק, סעיף ישיבות פתוחות לציבור, שואב השראה מה-"Open Meetings Act" בארצות הברית וקובע כי בשורה ארוכה של ישיבות בהן מפעילים גופים ציבוריים סמכות על פי דין, או מתכנסים לפי הוראות הדין או מפעילים סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, תהיה אפשרות לציבור לצפות במהלך הישיבה.

הצהרות הון, רכילות או עניין הציבור?

הצעת החוק הראשונה שהגשתי כחבר כנסת היא הצעת חוק לחשיפת הצהרות ההון של נבחרי הציבור. החוק בישראל קובע כי על כל חבר כנסת להגיש הצהרת הון תוך 60 יום מרגע השבעתו. מה יש בהצהרה? מידע הנוגע להון של חבר הכנסת, הנכסים, הזכויות, ההתחייבויות והחובות שיש לו ולבני משפחתו ומידע בדבר כלל מקורות ההכנסה וסכומי ההכנסה שלו ושל בני משפחתו. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שההצהרות האלו נכנסות למעטפה, משם לכספת, לא נבחנות ולא נפתחות אלא בהסכמת חבר הכנסת. נדמה אם כן כי החוק אינו משרת את המטרה והיא שקיפות האינטרסים הכלכליים של נבחרי הציבור. מצד שני, גם לחבר כנסת נשמרת הזכות לפרטיות.

בשנים האחרונות עלה הנושא לסדר היום שוב ושוב אך לטעמי, רוב השיח התרכז בצד הצהוב, הרכילותי של העניין. לא ברור למשל, איזו תועלת לטוהר המידות תצמח מפרסום סכום היתרה בבנק של שר, או כיצד נמגר את השחיתות כשנדע כמה דירות יש למועמד לנשיאות? הצעת החוק שיזמתי יחד עם ח"כ לשעבר פנינה תמנו-שטה מבקשת לחייב את המכהנים במשרה ציבורית בשקיפות בכל הנוגע לאינטרסים כלכליים אישיים אשר עשויים להביא לניגוד עניינים ולפגוע בטובת הציבור. הצעת החוק תבטיח כי בידי הציבור יהיה מידע על הטבות חומריות שיכולות להשפיע על מעשיהם של נושאי משרה, על דברים שהם אומרים או על הצבעותיהם בממשלה ובכנסת. החוק אינו מחייב את נושאי המשרה לחשוף את סכומי הכסף שברשותם, אלא רק את סוגי האינטרסים הרלוונטיים ומקורותיהם כמו גם עדכון הפרשי סכומים כאשר חל שינוי בהונם במהלך כהונתם ושנה מתום סיום תפקידם. זאת כדי לשמור על האיזון הראוי בין הצורך בשקיפות לבין שמירה על פרטיותם של נושאי המשרה ובני משפחתם. מוצע כי הפרטים שיחשפו על פי הצעת החוק, יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת כך שיהיו נגישים לכל.

חוק ה"ספאם"

הסוף לשיחות ולמסרונים מקברי צדיקים.

עד לא מכבר, חל  "חוק הספאם" שנחקק ב2008 רק על גופים למטרות רווח, אלא שה"ספאם" הנשלח מעמותות ומקברי צדיקים מטריד לא פחות מזה של הגופים המסחריים. זה הפך למכת מדינה. פעם קיבלנו שיחה מוקלטת אחת או שתיים ביום וSMS בודד. עם הזמן זה הפך לשיטפון. התיקון שיזמתי ונכנס לספר החוקים אסר גם על גופים שאינם מסחריים לשבש לנו את סדר היום. העיקרון ברור, הטלפון האישי שלנו אינו המרחב הציבורי. כפי שיש לדפוק בדלת ולבקש רשות על מנת להיכנס אלינו הביתה, יש לקבל הסכמתנו לפני שנכנסים למרחב הוירטואלי הפרטי שלנו.

על פי החוק החדש, כל עוד לא התקבלה הסכמה אקטיבית מן הנמען, אסור לשלוח לו הודעות או שיחות מוקלטות.  במקרה של הפרה ניתן לתבוע 1,000 ש"ח על כל הודעה או שיחה שהתקבלה שלא בהסכמתנו.

מה מותר ומה אסור?

מסרונים (SMS) והודעות ווצאפ: המלכ"ר רשאי לשלוח הודעה ראשונית אחת ובה בקשה לצרף את הנמען לרשימת התפוצה. אם השיב הנמען בחיוב, ניתן יהיה לשלוח לו הודעות נוספות בהמשך כאשר בכל הודעה תהיה אפשרות להסרה מידית מרשימת התפוצה. אם השיב בשלילה או לא השיב כלל, אסור לשלוח לו הודעה נוספת.

שיחות מוקלטות: המלכ"ר רשאי לפנות בשיחה מוקלטת ראשונית אחת כאשר בראשית השיחה, יוצע לנמען לקבל שיחות מסוג זה. אם השיב בשלילה או לא השיב כלל, יאסר על המלכ"ר להוסיף ולפנות בשיחות מוקלטות.

אי-מייל (דוא"ל) : המלכ"ר רשאי לשלוח הודעות אי-מייל בתנאי שבכל הודעה תהיה אפשרות נוחה ומידית להסרה מרשימת התפוצה.

במקרה של הפרת כללים אלו, ניתן יהיה לתבוע סעד מבית המשפט על סכום של 1000 ₪ בגין כל הודעה, שיחה או אי מייל שנשלחו בניגוד לחוק ללא צורך בהוכחת נזק עד לסכום של 10,000 ₪

החוק, כפי שהצעתי במקור היה אמור לחול על כולם ללא יוצא מן הכלל, אלא שכאשר הגיע החוק לוועדת השרים לחקיקה, הציבה הממשלה תנאי – או שאחריג את הפוליטיקאים מהחוק כך שיוכלו להמשיך ולשלוח מסרונים והקלטות ללא הגבלה, או שהקואליציה תפיל את ההצעה. בלית ברירה הסכמתי להחרגה על מנת להמשיך ולקדם את החוק.