העיתון בין ההון לשלטון

קשרי הון-שלטון-עיתון הם עסקה אפלה המתקיימת בין בעלי הון המחזיקים בבעלות על כלי תקשורת לבין פוליטיקאים המחזיקים בעוצמה שלטונית. הראשונים מציעים סיקור נדיב ואוהד – האחרונים תורמים לעסקה החלטות המטיבות עם בעל ההון. העסקאות הללו משרתות לכאורה את שני הצדדים – ברם הציבור הוא שמשלם מחיר, ומחיר כבד: העיתון מטעה את צרכן התקשורת, שמקבל דיווחים מוטים ומפוברקים על המציאות, והפוליטיקאי מצדו תורם רגולציה נוחה לעסקיו של הטייקון, כגון חקיקה המקלה על פעילותו העסקית והפרטה המאפשרת לו לרכוש נכסי מדינה בנזיד עדשים והכל על חשבון האינטרס הציבורי כמובן.

מדובר בתופעה משחיתה במיוחד, ונפרט.

רוב כלי התקשורת בישראל מפסידים וגם אלה המניבים רווחים זעומים הם "כאב ראש" בשל תשומת הלב הניהולית הנדרשת בתחום.  בשנים האחרונות "מעריב" דימם, ערוץ 10 הפסיד מאות מיליונים, זכייני ערוץ 2 מייללים על מצבם ו"גלובס" מפסיד כמיליון שקל בחודש. ככלל, ההכנסות של כלי התקשורת המסורתיים נודדות לטובת העולם הדיגיטלי ותפוצתם מתדלדלת.

מאחר ואיש לא אוהב להפסיד כסף, טייקון לא ישקיע ממון במיזמים כושלים או מפסידים כמו כלי תקשורת. נכון? לא מדויק. יצחק תשובה מחזיק בערוץ 2, וכך גם משפחת עופר ומשפחת ורטהיים, אליעזר פישמן החזיק ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות" (מניותיו מוצעות למכירה ע"י כונס נכסים), לדודי וייסמן תחנות רדיו, לב לבייב היה בעל שליטה בערוץ הרוסי ו"ההשקעה" של נוחי דנקנר ב"מעריב" מתבררת עדיין בבית המשפט. בקיצור, אין כמעט קבוצת הון גדולה במשק הישראלי שלא מקימה לעצמה עיתון או מחזיקה בכלי תקשורת במקביל לעסקים הריאליים והפיננסים (ראו מפת הבעלויות בתקשורת מטה) למה? הרי לקרוא מאזנים הם יודעים ולהפסיד הם לא אוהבים.  התשובה היא שהם מפסידים בכלי התקשורת – אבל מרוויחים במקום אחר. איך?

נעבור לצד של הפוליטקאי:

החמצן של הפוליטיקאי הוא הקשר עם ציבור. כדי לשכנע את הציבור בדרכו ועל מנת ולהיבחר שוב ושוב, זקוק הפוליטיקאי להעביר את מסריו כל העת באמצעות "צינור מידע". בעבר הוא היה עושה זאת באופן בלתי אמצעי, כגון נאומים בכיכר העיר, ואחר כך באמצעות כלי תקשורת שרובם היו ציבוריים מפלגתיים. ל"צינור" הזה ערך חיוני, כמעט שאלה של להיות או לחדול עבור הנבחרים. את זה הבינו בעלי ההון שעשו חשבון פשוט: אני ארכוש כלי תקשורת, גם אם הוא מפסיד. הפוליטיקאי זקוק לכלי התקשורת כדי למכור את מרכולתו, אני אהיה גורם מתווך בינו לבין הציבור והוא יהיה תלוי בי. ולמה זה ישתלם לי? הרווח יהיה בעסקים האחרים שלי, שהפוליטיקאי קובע לא מעט את רווחיותם בהחלטות שהוא מקבל בנושא מיסוי, או בהקלות בחקיקה, או במתן רישיונות ועוד ועוד. משקיעים בתקשורת ומרוויחים ברגולציה.

בעבר תרמו בעלי הון ישירות לפוליטיקאים כדי להשפיע על החלטות השלטון. הסכומים הללו צומצמו מאוד ובעידן הפריימריז הפוליטיקה זקוקה להון תועפות. אלא שיש "תשלומים" מסוגים נוספים, למשל אם לבעל ההון יש עיתון, הוא שותף בטלוויזיה, או בעלים של אתר אינטרנט. לא תמיד מדובר ב"שלח לחמך", אבל העובדה למשל  שראש ממשלה בישראל (נתניהו) מקבל עתון שלם לשליטתו (ישראל היום) והבעלים (שלדון אדלסון) השקיע בעתון\נתניהו סך של 700 מיליון ₪ עד היום צריכה לעורר אצל כולנו אי-נוחות. כדי לשמר את ההטבה הזו נתניהו גם הלך לבחירות.

תמלילי השיחות שהתפרסמו באחרונה בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, מציבים תמרור אזהרה נוסף. לא רק שנחשף קשר מושחת בין ההון לשלטון כשהסחורה העוברת בין השניים היא העיתון, אלא שקיים איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית: לכאורה, הייתה תחרות בריאה בין שני עיתונים להם קו מערכתי שונה. אחד מהם תומך בראש הממשלה המכהן, ואילו השני מתנגד לו. בפועל, "ישראל היום" הוא בכלל לא עיתון, אלא שופר תעמולתי בשירות ראש הממשלה, ואילו "ידיעות אחרונות" שניסה ל"החזיר עטרה ליושנה" מכר את נשמתו העיתונאית והאתית למען אינטרסים כלכליים וכל הטררם הזה נמכר לציבור כדמוקרטיה במיטבה.
תגידו ״ רגע, רגע, מיקי, אתה עבדת שנים רבות בעתון הזה והתפרנסת מנוני מוזס, אתה רוצה להגיד ש'ידיעות' מחסל חשבונות באמצעות מערכת העיתון?״
‪ ‬
התשובה לצערי היא כן. זה לא קרה בתקופות שאני הייתי אחראי על עמודי החדשות של העיתון (פרשתי לפני שנים רבות), נדיר שהשתמשו בשער העיתון שערכתי באופן בלתי ענייני אבל זה מתרחש בשנים האחרונות מאז נוני השתלט לחלוטין על העיתון‪.‬
‪ ‬
ואני יודע את זה גם מניסיון אישי. בעת צילומי ״שיטת השקשוקה״ ניסתה משפחת עופר לטנף עלי. עורךְ דינה, שהיה בקשר גם עם נוני מוזס, העביר למו״ל של ״ידיעות אחרונות״ פסק דין ישן שבו שופטת הזכירה אותי וביקרה את התנהגותי. מאחר ולא הייתי צד למשפט ההוא, פניתי לנציב תלונות הציבור על השופטים, שקבע שהשופטת טעתה. זה לא עזר לי. ההשמצה פורסמה ובענק, נוני סירב לתקן את הפירסום השגוי והמגמתי למרות שהעובדות המלאות הובאו בפניו והיו ידועות לו‪.‬
‪ ‬
הפרסום הנבזי היה נקמה גרידא. ההתנהלות של ״ידיעות אחרונות״ (גניזת תחקירים, קידום אינטרסים כלכליים של העיתון) היו חלק אינטגרלי ממה שנחשף ב״שיטת השקשוקה״. נוני לא אהב את הסרט. נוני התנקם. נוני ניצל את עיתונו לחיסול חשבונות אישי, שקרי. אבל אני לא הסיפור פה. ב"ידיעות", משך עשרות שנים כל שרי התקשורת של מדינת ישראל (מלבד ביבי) זכו לסיקור אוהד ומלטף (בלי קשר ליכולתם), מפני שהחלטותיהם השפיעו על הרווח של קבוצת ידיעות אחרונות. "ידיעות" ניסה לחסל את רביב דרוקר ב״תחקיר״ שכולו גיבובי שקרים.‬ בתקופה שבה העיתון עוד היה אימפריה, פוליטיקאים ״הועלמו״ מעמודיו מפני שפגעו באינטרסים הכלכלים של ״המשפחה״. לצד "רשימות שחורות״ של אישים ופוליטיקאים שמודרים באופן מכוון מדפי העיתון יש אחרים שזוכים לסיקור אוהד באופן קבוע מפני ששירתו את האינטרסים הכלכליים של העיתון. שלא נדבר על הסיקור המוטה שקיבל בעיתון אהוד אולמרט.

״ידיעות״ הוא עיתון של עורכים. חשוב מה כותבים העיתונאים, אבל שבעתיים חשוב מה עושים העורכים עם הידיעה. הם שקובעים מה לפרסם, איך ובאיזה צבע לצבוע את המציאות. רגע, רגע, אני יודע שב״ישראל היום״ קופצים עכשיו משמחה. אל תעלוזו, מבחינת אתיקה עיתונאית ויושרה מקצועית אתם עושים דברים הרבה יותר גרועים מאלה שנעשים ב״ידיעות אחרונות״

"אין כמעט קבוצת הון גדולה במשק הישראלי שלא מקימה לעצמה עיתון" – מפת השליטה בתקשורת הישראלית של אתר "העין השביעית" לחצו להגדלה:

לקריאה נוספת:

הירשמו לעדכונים מהאתר