שמאל זה לא דבר שיש להתבייש בו

ההתבטאויות האחרונות של חבריי, איתן כבל ונחמן שי, שונות מאוד במהותן אבל נובעות לתפיסתי מאותו סימפטום הרסני המכרסם במחנה. שנים שהשמאל נמצא תחת קמפיין דה לגיטימציה, שתכליתו להפוך כל מה שמריח שמאל לבגידה ואת השמאל ללא מספיק ציוני. המבחן שלנו כאנשי שמאל אינו בקבלת נרטיב הימין אלא בהתנערות ממנו. כאיש שמאל גאה אני מרגיש מחויב להזכיר לי ולחבריי במחנה שאימוץ הנרטיב המסוכן של הימין והאמונה ש"העם זז ימינה" כמוהו כפשיטת רגל.

נתחיל במובן מאליו: קולות הקוראים לחישוב מסלול מחדש ובחינה מתמדת של עצמנו מבורכים וראויים. השאלה היא – האם אכן חל שינוי במציאות חיינו או שמא מדובר בייאוש ואופורטוניזם?

כדי לנסות ולהבין מה מביא פוליטיקאי לסטות מעקרונותיו, כדאי לבחון שני מודלים מנוגדים של אנשי ציבור.  האחד, מנחם בגין – 30 שנה באופוזיציה, הציבור מצביע שוב ושוב נגדו, אך האמונה בצדקת דרכו מביאה אותו בסופו של יום להגה השלטון.  השני, יאיר לפיד – הפוליטיקאי הציני שהמציא מחדש את "שיטת השבשבת": בכל יום מוציא את האצבע מהחלון ובודק לאן נושבת הרוח. כמו שהטיב לתאר גרוצ'ו מרקס: "אלה העקרונות שלי; ואם הם לא מוצאים חן בעיניך… טוב, יש לי אחרים".

למרות הדמיון, האמירות של נחמן שי ואיתן כבל שונות. לצערי נחמן אימץ את הנרטיב המסית של הימין לפיו עמדות השמאל אינן לגיטימיות כשאמר שלהיות שמאלן זה "כתם". האופורטוניזם היאיר לפידי מבצבץ מדבריו של נחמן. רצונו להתמודד לראשות העיר ירושלים מביא אותו להתחנף לקהל היעד ובדרך להכתים מחנה שלם.  זהו מעשה שלא יעשה.

הדברים של איתן כבל, לעומת זאת, מעידים בעיקר על ייאוש. מאחורי התכנית המדינית שהציג עומדת עמדה מוסרית ופוליטית לקויה: סיפוח גושי ההתנחלויות באופן חד צדדי בעוד האזרחים הערבים שיסופחו לישראל לא יקבלו זכויות שוות לאלו של היהודים – זה אפרטהייד. הלכה למעשה. אפילו בנט, שברך את כבל, לא מעז להציע דבר כזה.

באופן עקרוני גם אני בעד סיפוח גושי ישובים  וחילופי שטחים, אבל בהסכם, אחרת לא פתרת שום בעיה, להפך. התוכנית של כבל לא זו בלבד שמותירה את חזון השלום מאחור – היא הכרזת מלחמה בפועל. השלום הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה. אסור ומסוכן להפסיק לשאוף להשיגו. לא, זה לא אומר שאפשר להגשימו מחר. אבל להרים ידיים?!

אני מניח שהייאוש שדוחק בחברי לסטות (ולא "להתפכח" כדברי כבל) מעקרונות מפלגת העבודה נובע מהתפיסה המוטעית שהציבור לא נותן בנו אמון בגלל עמדותינו. חברים, זה פשוט לא נכון. רוב הציבור הישראלי מאמין בדרכנו. רוב הציבור בעד הסדר שלום ופשרה עם הפלסטינים, גם במחיר של ויתור על שטחים. רוב הציבור גם בעד רעיון מדינת הרווחה שאנו בשמאל מייצגים. הבעיה היא לא העמדות ולא האידאולוגיה שלנו, הבעיה היא בניכור שחש הציבור למפלגת העבודה ולמפא"י ההיסטורית, בפוליטיקה של זהויות שנטועה עמוק בציבוריות הישראלית, על זה אפשר וצריך לעבוד אבל זה ממש לא קשור לעמדותינו.

נראה שלעיתים יש צורך להזכיר מהו שמאל? שמאל זה שלום, שמאל זה זכויות אדם באשר הוא אדם, שמאל זה שוויון , זה זכויות מיעוטים, הומניות ושלטון החוק. שמאל זה לא דבר להתבייש בו, להפך.