הדרך לשוויון ארוכה, אבל אנחנו בדרך

מה שהופך חוק לחוק טוב הוא יישומו בשטח –  האכיפה היא המבחן שלו, חוק שרק נמצא בספר החוקים משול כלא היה. ההחלטה של קבוצת חברי הכנסת, ביניהם אני, לפני שנתיים להביא לתיקון 15 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נולדה מתוך אכזבה מכישלונו בפועל של החוק המקורי. החוק נועד ליצור תיקון בחברה, תיקון שלא נוצר באופן טבעי לצערנו ויצר חוסר שוויון מובהק בין אנשים עם מוגבלות ואנשים בלי. 15 שנים לאחר חקיקתו, מדו"ח המבקר עלה ששיעור העסקתם של אנשים עם מוגבלות בשירות המדינה עמד ב-2013 על 2.05%, עוד פחות משיעורם באוכלוסייה שהיה גבוה מ-5%. המשמעות הייתה ברורה –  החוק לא יצר שינוי.

חוסר ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות הוא לא מוסרי, בחברה אידיאלית אין צורך לחוקק חוקים בשביל זה, שוויון הוא דרך הפעולה של חברה צודקת, זה מעיד על חברה בריאה. כשמוסיפים לזה את התרומה הכלכלית למשק, הוויתור על כוח העבודה החשוב הזה זועק לשמיים אפילו יותר.

מה עושים? מתקנים. ב-2015 חברנו 37 חברי כנסת והעברנו את התיקון ה-15 לחוק שקבע כללים ברורים, כולל יעדים לייצוג הולם ואכיפה, למשל קביעת ממונה, מתוך מטרה למנוע עמימות של החוק ולפעול לתיקון אמתי. זאת הסיבה שהתיקון לחוק קבע שגוף ציבורי גדול, המעסיק 100 עובדים ומעלה, צריך לעמוד ביעד של העסקה של עובדים בעלי מוגבלות משמעותית של לפחות 5% מסך העובדים. על הניר שוב הצלחנו לתקן, אבל תיקון נמדד בשינוי בפועל.

רק 5% ובכל זאת לא הגענו ליעד

תחושת הניצחון שחשנו כשעבר התיקון לחוק, התעמעמה היום עם פרסום נתוני הביטוח הלאומי על העסקת אנשים עם מוגבלות שהוגשו לנציבות שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות שבמשרד המשפטים. מצד אחד אני רוצה לברך כי יש שינוי לטובה, מצד שני, זהו שינוי לא מספק. לא צריך להגיע לשורה התחתונה – כבר מהנתונים הראשוניים רואים שעוד ארוכה הדרך.

שוויון הזדמנויות? עוד לא ממש. סגירת פערים? איטית אך לפחות בכיוון חיובי. זה לא מספיק.

הנתונים מדברים בעד עצמם, מתוך כ-250 מוסדות גדולים, המעסיקים למעלה מ-100 עובדים:

עמידה ביעד, העסקה של 5%   114 מוסדות (45%), ביניהם: המשטרה, מד"א, והעיריות באר שבע, בית שמש, אשקלון, אריאל, גבעתיים, בת-ים, הרצליה, חיפה, כפר סבא, לוד, עכו ופתח תקווה.

עמידה חלקית ביעד, העסקה של 3.5%-4.9% – 79 מוסדות (29%), ביניהם: המשרד הראשי של הביטוח הלאומי, יד ושם, והעיריות תל אביב, ירושלים ומודיעין.

עמידה לא מספקת ביעד, העסקה של 2%-3.5% – 54 מוסדות (21%), ביניהם: עיריות בני ברק, ביתר עלית ורהט, תאגיד השידור הציבורי "כאן", רשות העתיקות ומפעל הפיס.

נכשלו בעמידה ביעד, העסקה מתחת ל-2% – 13 מוסדות (5%), ביניהם: מועצה אזורית גוש עציון ועיריית מודיעין עלית.

זה ניצחון חמצמץ, מצד אחד אין ספק שיש שיפור, מהצד השני השיפור הזה אינו מספק ומעיד על אכיפה לקויה של החוק ולא במשק הישראלי הכללי אלא בתוך גופי המדינה השונים – משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ועיריות וחברות ממשלתיות. זה עצוב כי אם בתוך המגזר הציבורי לא מצליחים לעמוד ביעד, הרי ברור שלא נוכל לצפות מהשוק הפרטי להצליח במקום בו המדינה כושלת.

זה עצוב עוד יותר כשמדובר בחוק שלמעשה מיטיב עם כולם. הסיבה פשוטה – שילוב אנשים עם מוגבלות תורם למשק הישראלי, תורם לחברה צודקת, שוויונית ומקבלת יותר, שומר על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומבטיח הזדמנות שווה ושמירה על כבוד האדם. חוק שכולו win-win ותסכימו איתי שיש מעט מאוד חוקים ראויים שכאלה.

אני עדיין מאמין שהחוק הזה יביא בסופו של דבר לשינוי, אבל במצב העניינים היום יש לקבוע בצער שאפילו שכאשר קובעים מדדים למוסר, אנחנו לא תמיד עומדים ביעד. מוסדותיה השונים של מדינת ישראל היו צריכים להיות הראשונים להוביל את השינוי, זה עניין של סדר עדיפויות ממשלתי. הרי לא ייתכן שאפילו המשרד הראשי של המוסד לביטוח לאומי לא הצליח למלא את המכסה המצוינת בחוק – זו שערוריה ואנחנו מקבלים אותה ומנסים למצוא את חצי הכוס המלאה.

נכון, זה לא פשוט וזה אפילו לעיתים מצריך מאמץ ועם זאת, אם זה היה באמת בסדר העדיפויות היינו מוצאים דרך לגרום לזה להפוך למציאות. שוויון אנשים עם מוגבלות הוא ה"חיים עצמם", אבל החיים עצמם זה מה שקורה כעסוקים כל הזמן באירן ובינתיים אין ממש תיקון. שוויון זכויות בישראל – תמונת מצב.