הנגיף \ יומן קורונה


שבת 14.03.20 שעה 12.40

אני בגיל הסיכון. אני? לא מצליח להבין, לא מסוגל לעכל שהצטרפתי לקבוצת הסיכון.
כמו רבים נכנסתי לבידוד מרצון. כמו כמעט כולכם – זה לא בידוד הרמטי. יוצא פחות, עושה רק מה שהכרחי. קניות (בשעות מוקדמות, כשרוב הישראלים ישנים עדיין). הליכות ברגל (רק במקומות דלילי אדם). יצאתי לבית מרקחת לקנות אנטיביוטיקה לכלבה שלנו שעברה ניתוח (היה תור קצר, וגם לקחתי פחות נשימות) והילדים באו אתמול לארוחת שישי (אחרי התלבטות מצידם כדי לא להדביק את״הזקנים״). ביטלתי מפגש חברתי שהיה מתוכנן הערב בביתנו, כי החברים שלנו כולם גם הם קבוצת סיכון והראש הרי לא מפסיק לחשב סיכונים והסתברויות. לחברים יש 30 ילדים ואם אחד מהם נחשף לנגיף והדביק את הוריו, הרי שהסיכון עולה, אבל אין מידע של ממש, ולא נעים מהחברים. התלבטנו – ובכל זאת ביטלנו. ליתר ביטחון. בוויקיפדיה כתוב ש״ישנו קשר הדדי בין יכולת איסוף המידע לרמת אי הוודאות. בעוד שאיסוף המידע יכול לצמצם את רמת אי הוודאות, מצבים המאופיינים בחוסר ודאות יכולים לשמש לצורך איסוף מידע חדש״. אבל מי יכול לסמוך על ויקיפדיה במצב של חוסר ודאות.

אי ודאות מולידה מיד חוסר ביטחון. אני קורא באובססביות פירסומים על הנגיף ועוקב אחרי פרשנים ומומחים, אבל ביננו, גם לרציניים ביניהם אין באמת מושג. אלה הרגעים הללו בתולדות האנושות שאתה מבין שמה שהיה לא יהיה, אבל לאף אחד אין באמת מושג מה כן יהיה וכולם מנחשים. כולנו גם דוחים פעולות ותכנונים מפני שאנחנו חוששים לעשות טעויות, אז כן קונים יותר שמן וקמח ונייר טואלט, לא אוגרים, רק שיהיה בבית.

בדרך כלל ניסיון החיים שלי מספק תשובות ברגעי משבר, אבל בעיתוי הנוכחי הוא לא ממש מועיל. מה מועיל? להיאחז במשהו. להתנחם. בעובדות (הנה בסין המגיפה בנסיגה), בעובדות חלקיות (יש שמועה שמתכוונים להכריז על מצב חירום ורוב האנשים ייכנסו הביתה וכך נזהה את הנשאים) ובאמונה ״שיהיה בסדר״. אבל אז מתקשר הבן ואומר שלמישהו שעובד עם מישהו שהוא מכיר יש חום גבוה, והכל חוזר להתחלה.

הירשמו לעדכונים מהאתר