נאום הבכורה

אדוני היו"ר, חברי חברי הכנסת

אני שמח על המעמד הזה ועל ההזדמנות שניתנה לי לומר את דברי. לכאורה זה מוזר, הרי במקצועי הקודם, היו לי שפע הזדמנויות להשמיע את דברי – וגם אמרתי לא מעט. רוב חיי הבוגרים הייתי עיתונאי – והמילים היו לי כלי עבודה מרכזי. ובכל זאת אני חש שלמילים מעל דוכן זה יש משמעות אחרת. שונה. לא כולם מסכימים איתי בעניין. אלה מאוהבי שייעצו לי שלא להצטרף לפוליטיקה השתמשו בין היתר בנימוק הזה: הרי בתקשורת, כך אמרו לי, דיברת בבת-אחת למאות אלפים ואילו מעל דוכן הכנסת ישמעו אותך אולי עשרות, וכמה מהם יקשיבו? – במקרה הטוב, בודדים.

ובכל זאת ביקשתי להיות כאן ואני אסיר תודה על שנבחרתי. בדחילו ורחימו אני מתייצב בבוקר במשכן, הציניות נותרה מאחור. לעיתונות באתי כי חלמתי לתקן את העולם, ולכנסת ישראל ביקשתי להגיע מאותה סיבה ממש. ללא אנשים חולמים היקום הוא מקום עגום. חלילה לנו אם נפסיק לחלום; החלום הוא גם נחמה, החלום הוא גם תקווה. מותר לנו לחלום על מדינה טובה יותר, על חברה צודקת ושוויוניות יותר וראוי מאוד שנאמין שזה אפשרי. אני מאמין. ואני כאן כדי להיאבק על מימוש החלום.

חברי כנסת נכבדים, גם אם החלומות שלנו שונים זה מזה ולעתים סותרים זה את זה – כולנו חשים שהחברה שלנו מייחלת להתחדשות. זוהי שעת רצון נדירה גם בבניין הזה. המילה תקווה חוזרת לשיח, ריח של שינוי לטובה נישא באוויר. האם נשכיל לפוגג את חוסר האמון, להתגבר על המחנאות ועל החששות ולהצעיד את החברה הישראלית למקום חדש? ידידי יאיר לפיד, שאלה לי אליך; למה לחלום בקטן? שוויון בנטל הוא ערך חשוב מאוד ומטרה ראויה מעין כמוה – אבל למה רק שוויון בנטל? שוויון בין נשים לגברים לא ראוי שיהיה בראש מעייננו? שוויון בין הפריפריה למרכז לא נוכל להשיג? ובין ערבים ליהודים?

השאלה החשובה איננה האם הממשלה קטנה מדי או גדולה מדי – אלא האם היא מנהיגה אותנו למחוזות הנכונים. שלא נטעה בעניין הזה: קצה נפשו של הציבור הישראלי במדיניות החברתית והכלכלית שהנהיגו הממשלות שלנו בעשורים האחרונים, המדיניות שממנה צמחו תחלואיה הרבים של החברה הישראלית. הציבור לא ישלים יותר עם הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, עם הפגיעה המתמשכת בשירותים הציבוריים, עם מהלכים כוחניים של אלה הקרובים לצלחת, עם הרמיסה של זכויות העובדים, עם ריכוז העושר בידי מעטים, עם הגידול בעוני, ועם חוסר יכולתו של הדור הצעיר להבטיח את עתידו בארץ הזאת.

אלה המטרות שלשמן נבחרנו ועליהן ישפוט אותנו הציבור. אבל לא רק על המה – על התוכן – אלא גם על האיך. הציבור מאס בשחיתות ובניצול לרעה של המשאבים הלאומיים למימוש אינטרסים פרטים וסקטוריאלים. הציבור מאס בקנוניות הפוליטיות. הציבור מצפה מאתנו, נבחריו, לניקיון כפיים ולדרך ארץ. הציבור דורש שאלה שמנהלים את חייו יישאו באחריות ויעשו זאת בשקיפות מלאה. רק כך נוכל להחזיר את האמון ההכרחי של הציבור בממשלתו.

חברה מתוקנת היא חברה שמונחית על-ידי תפיסה ציבורית של צדק. של חלוקה הוגנת של משאבים. דיבורים על צדק אינם נחשבים לעשיית צדק, כמו שלדיבורים על שלום אין קשר לעשייתו. לא יהיה כאן צדק חברתי עד שלא יהיה הסדר הוגן עם הפלשתינים. השלום הוא אינטרס מוסרי והוא אינטרס קיומי. שלום הוא הביטחון היחידי – וגם אם לדעת רבים אין עם מי לדבר – חובה עלינו לדבוק בעיקרון ולחתור לשלום תוך שמירה על מדינתנו וריבונותנו. 2000 שנה חיו היהודים ללא ריבונות משלהם והסידור הזה היה לא מוצלח במיוחד. אשרינו וזכינו לחוות את התקומה. אני אוהב את המדינה הזו וכמו רבים אחרים אני נושא עמי את צלקות הסיפור הישראלי והיהודי.

משפחתי מצד אמי, משפחת ויקטור, גורשה מספרד, נמלטה להולנד, נדדה לגרמניה ועלתה לישראל אחרי ליל הבדולח. זו משפחה שחלמה לפני 500 שנה בלדינו ולפני 200 שנה בשפה הגרמנית. היום בניה חולמים בעברית. אבל אז, בגרמניה, לצלילי מוסיקה קלאסית חשבה בטעות שיהודי אפשר שיהיה גרמני לכל דבר. הרי כולם העריצו שם את השורות המופלאות של שירת גתה, וקאנט שיחרר את האנושות מכבליה הישנים. בתקופת שפינוזה נכנסו אבות-אבותי לברלין דרך "שער רוזנטל". זה היה שער צדדי בחומה, זעיר ממדים. דרך השער הזה נכנסו אז אך ורק יהודים וחזירים, שהכניסה דרך השערים המרכזיים נאסרה עליהם. החלום להיות כמוהם נגוז. עשרות מבני המשפחה נרצחו בשואה. האם ההיסטוריה הזו מחייבת אותנו להסתגר בפחדינו מפני העולם העוין – או דווקא להיפך – להצטרף למאבק האנושי נגד גזענות ושנאת חינם. אני מעדיף את הסיפא על הרישא.

כבוד היושב ראש, גם מאבי ז"ל למדתי שיעור מאלף לחיים. שרגא רוזנטל, איש לח"י בצעירותו ומגדולי התעשיינים בישראל, הפך מסגריה קטנה למפעל עצום למיכון חקלאי. בלי להגזים ניתן לומר שבמו-ידיו בנה את המשוריינים שפרצו את הדרך לירושלים, ובימי קום המדינה, הקים את בתי האריזה והדירים הראשונים בקיבוצים ובמושבים.

"בעולם" – כך נהג אבי לומר, "יש בני-אדם ויש אנשים. כל בני האדם הם אנשים – ברם לא כל האנשים הם בני-אדם, ומה שמבדיל ביניהם היא מילה אחת: עוול. בני אדם רואים עוול ומקימים נגדו קול זעקה ואחר כך נאבקים בעוול כדי למגרו, אפילו תוך סיכון עצמם. לעומתם, אנשים סתם נוטים להתעלם מעוול, כדי שלא להסתבך וכדי שלא יאלצו להסתכן ולהילחם נגדו". אבי נפטר כשהייתי ילד קטן, אבל לפני שהלך לעולמו הבטחתי לו: אני אשתדל להיות בן אדם. גם בכנסת זו אנסה לפעול ברוח זו בכל כוחי: למנוע עוולות, לבלום פגיעה בחלשים ובמיעוטים. בעיני, תפקיד חבר הכנסת הוא קודם כל לבקר את פעולות הממשלה, לעצור רוע, לבלום טעויות – הן את אלה שנעשות בתום לב, בוודאי את אלה שנעשות בזדון. עניין זה קודם אפילו ליוזמות החקיקה, שזכו פה לתהילה בלתי סבירה בתקשורת.

מילה אחרונה אני מבקש להקדיש למשפחתי היקרה. לזוגתי עפרה ולשלושת בני – שללא תמיכתם, באמת, באמת, לא הייתי יכול להגשים חלומות.

הירשמו לעדכונים מהאתר