מנסחים מחדש את הקונצנזוס

יש לי בקשה. נסו לקרוא את הטקסט שלפניכם בלי דיעה קדומה ותוך שאתם מנטרלים את ״האוטומט״ שמתייחס לכל אמירה על-פי הדובר שמשמיע אותה ולא על-פי תוכנה.

נכון, זה קשה, אבל עשוי להפתיע ובעיקר להוביל לדו-שיח חדש. החברה הישראלית זקוקה לו בדחיפות.

אתם לא חייבים להסכים לכל מה שנאמר כאן. אתם יכולים לדלג לסוף: המסקנה היא שאם לא נסכים על כללי משחק – כיצד אנחנו מבטאים את חילוקי הדעות שלנו – החברה הישראלית עלולה להתפרק. נדמה לי שעל זה יכולה להיות הסכמה רחבה. אבל נתחיל מהתחלה:

א. לאף אחד מאיתנו אין מונופול לא על האמת ולא על החכמה.

ב. לכל אחד מאיתנו יש דיעה. אין דיעה ״נכונה״ ו״לא נכונה״. דיעה היא כמו דף פייסבוק. לכל אחד יש.

ג. זה לא מפחית מכבודה של הדיעה ולא אמור להפחית מהאמונה שלנו בצדקתנו. על אף שכאמור אין דיעה ״צודקת״ יותר מרעותה, ולמרות שדיעה היא רק דיעה ואינה ״אמת מוחלטת״, עלינו להיאבק על דיעותינו כאילו היו כאלה. זו מהותה של הדמוקרטיה.

ד. מצד שני יש לזכור שתמיד יש צד שני, שחושב הפוך מאיתנו ומאמין בצדקת דרכו.

ה. בניגוד לאמונה המקובלת והחלולה ש"עובדות מדברות בעד עצמן" – העובדות הן אילמות. הן מעולם לא דיברו ולא ידברו. בני אדם מדברים בשמן ומשתמשים בהן כדי להוכיח את צדקתם.

ו. כל אדם מתבונן על העולם ממקום הימצאו. לכולנו יש דיעות על הנעשה כאן – וברוב המקרים אנחנו מפרשים את העובדות ע״פ אמונתנו. בעיקרון זה היה אמור להיות הפוך: העובדות היו צריכות להשפיע על המסקנות. אצל רובנו זה לא עובד כך. אנחנו מפרשים את העובדות על-פי דעותינו.

ז. התוצאה ידועה לכם. כמעט בלתי אפשרי לנהל דו-שיח בחברה הישראלית. כל צד דבק בעמדותיו, מגייס את "העובדות" למטרותיו וכל התרחשות מתפרשת מיד על-פי הדעות שבהן מחזיק המתבונן, ימין או שמאל. כמעט כולנו בוחנים ושופטים אנשים לא על-פי אמות מידה של ״ראוי״, אלא על פי המחנה אליו הם משתייכים.

ח. בנוסף, רבים מאתנו מאבדים את האמון בהנהגה בפרט ובפוליטיקה בכלל. התרגילים והשקרים של הפוליטיקאים מגדילים את הניכור של הציבור. אל תזלזלו. מה שהתרחש כאן בתקופה האחרונה מדרדר את האמון במערכת והוא מבוא לאסון לאומי.

ט. מחלוקות הן נשמת אפה של כל חברה. וויכוחים, אפילו מרים, חשובים לקיומה. גיוון הוא מצוין. אז מה עושים?

י. הפתרון הוא בקביעת כללי משחק ובקביעת נורמות.

יא. כללי משחק הם יחסית פשוטים, אפשר להסכים למשל:
– שלא כל מי שלא חושב כמוני הוא גזען, פאשיסט או בוגד. כולנו אוהבים את מכורתנו (כן גם המתנחלים, גם השמאלנים וגם הערבים, וכן המדינה הזו שייכת גם להם כמו ליתר אזרחיה).

– שהבעת דיעה, כל דיעה, היא זכות בסיסית. נגן בלהט על זכותו של כל אדם להשמיע את דעתו, גם אם אנחנו מתנגדים לה בכל נימי נפשנו.

– שאין לפסול שום דיעה בשל מוצאו, מינו או אמונותיו של אדם, אלא אם היא הפרת חוק מפורשת. (ומי שקובע אם החוק הופר זה לא אתם, אלא מערכת אכיפת החוק).

– שבמסגרת הבעת דעה נהיה חדים וחריפים, אבל לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים או קבוצות באוכלוסייה.

– אסור להסית, אסור לנבל את הפה גם כאשר הדם רותח.

– אפשר להמליץ פה גם על שורת צעדים מעשיים, למשל נמחק כל קללה, תגובה אלימה או מסיתה מהרשתות החברתיות. כלי התקשורת התלהבו פחות מאמירות קיצוניות שזוכות היום לתשומת לב רבה מדי.

יב. העניין השני שעלינו להסכים עליו סבוך הרבה יותר והוא קביעת נורמות ראויות לחברה שלנו. אדם לא יכול להתקיים ללא חוט שדרה. גם חברה לא. הנורמות הן "עמוד השדרה" של החברה. הנורמות הן הכללים הלא כתובים בדרך כלל מבחינים בין רצוי ולא רצוי, בין מקובל ללא מקובל. בגלל שהחברה שלנו שסועה – אין לנו יותר מערכת נורמטיבית המקובלת על כל מגזריה.

יג. המקרה של החייל שירה והרג את המחבל בחברון רק חידד את היעדרו הקונצנזוס הנורמטיבי.

יד. דו"ח מבקר המדינה האחרון בפרשת "ביביטורס" גם הוא דוגמא להיעדר נורמות. ראוי היה שנבחר ציבור לא יקבל טובות הנאה מאנשים פרטים. נקודה. ללא קשר לזהותו הפוליטית. רבים נחלצו להגנתו של ראש הממשלה ובכך דרסו נורמה חשובה.

טו. יש לנו נורמות מגזריות בשפע – למשל קודי התנהגות ולבוש שונים בחברה החרדית ובחברה החילונית – ברם הנורמות הלאומיות נשחקו עם השנים ועלינו לחתור ל"קונצנזוס" חדש. זו משימה לאומית חשובה. אולי החשובה ביותר לעת הזו.

פורסם באתר מאקו:
http://www.mako.co.il/video-blogs-specials/Article-6064f446bd10551006.htm

הירשמו לעדכונים מהאתר