משה ורדי מת בסתר

משה ורדי מת בצנעה, כמו שחי. האיש ששועי עולם, נשיאים וראשי ממשלות ביקשו את קרבתו עת ישב בכיסא עורך "ידיעות אחרונות", ירד כמעט למחתרת אחרי פרישתו והסתגר בעשור האחרון בביתו. גם בריאותו הרופפת בידלה אותו מהעולם.

התמונה שהבזיקה לנגד עיני שוב ושוב היתה של שמשון אחרי שנגזזו מחלפותיו. כמעט שהופשט מגדולתו, השררה נטשה אותו. הוא לא התלונן, הבין שהיא כשלעצמה יושבת בכיסא הכבוד של העורך ומפנה עורף להולכים. נצמדת לבא אחריו. יש הטועים לחשוב שהם עצמם השררה ולא הכיסא עליו הם יושבים. לא ורדי.

ורדי היה עורך בחסד. נדיר. תמיד ידע ובדייקנות מה תהיה שיחת היום של מחר, וגם היטיב בחושיו לתמצת במילים ספורות אירוע מורכב ולהרכיב עיתון פופולארי – שילוב של מידע חשוב עם נגיעה בנפשו של עם.

יש לי אלפי שעות עם משה ורדי, אינספור חוויות. חלקן נעלות, חלקן מצערות. הוא לא היה מורה נדיב. הכל במשורה, אבל היה מורה חכם. אפשר היה ללמוד ממנו המון. הוא גם לא היה איש להתרועע. אהב נשים, אהב מוזיקה, אהב מאוד את ילדיו – אבל "אהבת חייו" הייתה עיתונות, לא מושאיה.

מותו הוביל אותי לארגזי תמונות ומסמכים ששמרתי מעת תקופת עבודתי ב"ידיעות אחרונות". גנזך שלם. אני מפרסם כאן רק שתיים. האחת ששב לעריכת העיתון מתקופת הגלות שנכפתה עליו אחרי פרשת האזנות הסתר, והוא קורן מאושר. התמונה השנייה היא מיום גירושו מהבניין בשל אותן נסיבות. ליד הפודיום נוני מסביר לעובדים שהתכנסו ש"אין ברירה".

תקופת הגלות, המשפט וההשהיה הייתה לו ככלא. מורחק מ"אהבת חייו", רוב "החברים" והעיתונאים נטשו. היינו נפגשים אחת לשבוע בשדרות רוטשילד בתל-אביב. ליבו נשבר. ליבי נכמר.
לפחות נגאל מיסוריו. אני נוצר את זכרו של העורך הדגול בליבי.

הירשמו לעדכונים מהאתר